מהרוקיס לסמוקיס- והיישר לזרועותיו של הוריקן איאן

יום שבת-שני  24-26.9.2022 מיזורי-אילינוי-קונטיקט-טנסי

 עזבנו את המוטל המפוקפק ואת קנזס סיטי, לא לפני שביקרנו בשוק האיכרים הססגוני בעיר

ושמנו פעמינו מערבה לכיוון סנט לואיס. בדרך הסתבר לנו שהקראוון פארק שהזמנו לנו בקרבת העיר, נמצא בעצם "מעבר לגבול" במדינת אילינוי. הדבר נודע לנו דרך ההודעה של גוגל מאפס בטלפון שמודיע לנו בכל מעבר מדינה: "וולקאם טו ...". לאחר שהתמקמנו קפצנו חזרה למיזורי כדי לבקר בשער למערב הענק והמרשים שנבנה בעיר סנט לואיס, שממנה יצאו רבים וטובים (וגם פחות טובים, פורעי חוק והרפתקנים למיניהם) לעבר המערב הפרוע. לצערינו הגענו בדיוק בשעה שנסגר המוזיאון במקום, כמו גם הקרוניות שלוקחות את התיירים לראש המבנה לצפות על העיר.

למחרת ממשיכים בנסיעה מערבה, יוצאים מאילינוי, מעבר קצר בפינה של מדינת קונטיקט ומגיעים אחר הצהריים למדינת טנסי, לנאשוויל, המלכה הבלתי מעורערת של מוזיקת הקאנטרי האמריקאית. במרכז העיר יש אווירה שמזכירה לנו שילוב מוזר בין ניו אורלינס החביבה עלינו, ללאס ווגאס (שבואו נודה על האמת- קצת פחות..) המוני תיירים אמריקאים, חלקם הגדול בשורטס (בעיקר נשים בכל הגילאים והגדלים), מגפיים וכובע בוקרים גודשים את הרחובות, עוברים מבאר לפאב למסעדה, בכולם יש הופעות חיות לאורך כל שעות היום. ריח הקיא שולט ברחובות, אבל גם מוזיקה אורות נוצצים ושימחה! 

אוכלים את ארוחת ראש השנה באחד מהפאבים הנ"ל- ולא מוותרים על טעימה מהמאכל של העיר- נאשוויל הוט צ'יקן שמתברר פשוט כנגיסי עוף (מטוגנים, בטח שמטוגנים)חריפים במיוחד..

ביום שני אנחנו ממשיכים להסתובב בעיר, ומבקרים במוזיאון היכל התהילה של מוזיקת הקנטרי, ובעיקר מתרשמים מהיכולת של העם הזה לייצר "היסטוריה" מכל כותב שירים או זמר. בערב כבר חוזרים לארוחת חג שני על המנגל שלנו עם בקבוק יין. איכשהו תמיד האוכל שלנו קצת יותר טעים..

יום ג'-ד' 27-28.9.2022 ההרים המעושנים

להרי הסמוקיס (Smokey mountains), הפארק הלאומי המטויל ביותר בארצות הברית, רצינו כבר להגיע בתחילת הטיול שלנו, אבל מכיוון שרובו היה סגור בינואר (שלגים וכבישים סגורים) וויתרנו על הרעיון. הוא בהחלט היה אחת הסיבות בגללן החלטנו לצאת לרוד טריפ הזה, וסימנו אותו כיעד למרות שזה האריך את הדרך במקצת. התוכנית המקורית הייתה לבלות בו לפחות 4 ימים, ואולי אפילו לעשות טרק של יומיים עם לינת שטח, כדי לחגוג עד תום את סוף הטיול המתקרב בכמה טריילים של הליכה וטיפוס שכל כך אפיינו את רוב הטיול שלנו. אבל תכניות לחוד- והוריקנים לחוד.. כבר מתחילת השבוע התחילו השמועות על סופת הוריקן שמתעתדת להגיע לפלורידה, וממנה לעלות צפונה לכל דרום מזרח ארצות הברית. אז הסתכלנו בתחזיות- והזמנו לנו רק 3 לילות באוהל בפארק- ואחר כך הזמנו לנו עוד 2 לילות בדירת איר בי אנ בי ליד צ'ארלסטון, בה תכננו להסתתר מהסופה.

בהמלצת הריינג'ר במרכז המבקרים, החלטנו "להספיק" לעשות טיול קצר לאחד המפלים בסביבה. הנסיעה בכבישי הפארק מתפתלת בין עצים סבוכים וגבוהים, יער מדהים ביופיו, כך שכמעט ולא שמנו לב לחנייה של המסלול, והמשכנו בנסיעה לשכונה שנמצאת ממש בתוך היער, ולהפתעתינו פתאום נתקלנו במה שבשניה הראשונה טעינו לחשוב כפסל, ורק אחרי שהוא זז בעצלתיים לכיוון העצים הבנו שזה דב גדול ושחור:

המשכנו בנסיעה- ואחרי כמה מטרים היה גם החבר שלו

אגב, המפל היה לא משהו...אפילו לא צילמנו.

ביום ד' עשינו מסלול של מקסים להר לה קונט  (Mount LeConte)

מפסגתו ניתן לראות את כל ההרים, גם למערב (טנסי) וגם למזרח (קרוליינה הצפונית). 

אנחנו עדיין לא בשיא עונת השלכת, אבל גם הכתמים הצבעוניים על רקע הירוק הדומיננטי עדיין- מהממים ביופים. ניתן לתמונות לדבר בעד עצמן:

בסוף היום עוד מספיקים לעלות למגדל תצפית גבוה, וליסוע ברכב קטע קצר מהדרך הנופית "בלו רידג' פרקוואי", דרך מקסימה שמתפתלת בתוך היער ונכנסת מידי פעם במנהרות בתוך ההר.   

בערב היינו צריכים לקחת החלטה: האם ממשיכים בתכניתנו המקורית וליסוע לכיוון קרוליינה הדרומית- שם לפי התחזיות המעודכנות עומדת להכות הסופה כבר מחר (יום חמישי) בלילה, או שמא לסוע יותר מערבה לכיוון ג'ורג'יה ומרכז פלורידה- שם ניתקל ב-2.5 מיליון איש שפונו מבתיהם ואמורים לחזור הביתה לקראת סוף השבוע... איכשהו ההוריקן נראה לנו פחות מאיים מפקקי ענק והחלטנו לשים מבטחינו בדירה שהזמנו. החלטנו להקדים את הנסיעה ליום חמישי בבוקר, לוותר על המסלול הנוסף שתוכנן לאותו יום, ועל לילה נוסף באוהל שלא בא לנו לאתגר אותו בגשם שאולי יקדים, כך גם יש סיכוי שנמנע מנסיעה ברוחות וגשם.

יום ה'-שבת 29.9-1.10 הוריקן איאן- היר ווי קאם!

איתן וחני יוצאים מטנסי בשמיים כחולים, חולפים בקרוליינה הצפונית, וככל שמתקרבים לקרוליינה הדרומית- מתקדרים השמיים. למרבה המזל אנחנו מגיעים עוד לפני שהגשם מתחיל, ואפילו עוד מספיקים להצטייד במזון לימי "המצור" שלנו. להפתעתם- הדירה שהוזמנה מתבררת כמחסן פרספקס קטנטן שהוסב למגורים, מקווים שהוא יעמוד בסופה הקרבה...

הולכים לישון לקול הלמות הגשם, אחרי שמנסים להרגיע את כל הדואגים (ילדים, אחים, וחברים שלא לגמרי מבינים למה החלטנו להגיע דווקא לאזור בו כל החזאים צופים שהוריקן "איאן" יכה למחרת בבוקר..) רק כדי לקום בבוקר ולגלות שהגג דולף וכל הרצפה של ביתנו הקט רטובה... 

לאחר שיחה עם בעל הבית שלנו, הוא מחליט להעביר אותנו לבית אחר שיש ברשותו מעבר לכביש- הרבה יותר גדול ומפנק, והעיקר- עשוי מקירות של ממש. בקיצור- ראיתם איך הנדסנו את מזג האוויר כך שיהיו לנו עוד שני לילות לבלות בבית השווה?

בשבת קמים ליום מקסים, השמש זורחת, ואיתן וחני יוצאים להסתובב במרכז צ'ארלסטון העתיקה. עיר יפה, בתים עתיקים ועצומים מהמאה ה-18, ואנחנו מפנטזים איך זה לחיות בהם (כולל העבדים והמשרתים כמובן...). 

הרעש של המפוחים שהתושבים מנסים לפנות בעזרתם את כל העלים שנשרו מזכיר לנו שעברה כאן אתמול הסופה. גם שקי החול שעוד לא הספיקו לפנות מפתחי הבתים מעידים על ההכנות שעשו תושבי העיר כדי למנוע כניסת מים לתוך הבתים. מעבר לכך- יום שמש מקסים, כאילו אין הוריקנים או סופות טרופיות בעולם..

ראשון- שני 2-3/10/2022 סנט אוגוסטין- ממתק קטן לסיום

התכוונו לסיום לבלות באוהל שלנו שני לילות ליד העיירה התיירותית והחמודה סנט אוגוסטין. אבל לצערנו הפארק שהתכוונו לישון בו נסגר עד שבוע הבא (גם כאן איאן עבר...), אז הזמנו לנו חדר במוטל בעיר ללילה אחד, ויצאנו לדרך. בדרך הספקנו לעצור להפסקת קפה קצרה בג'ורג'יה, ואחר הצהריים חצינו את "הגבול" לפלורידה והגענו למוטל שלנו. למזלנו החדר הפעם נחמד, נקי ואפילו בלי שטיחים מגעילים שמאפיינים מוטלים מהסוג הזה. יצאנו להסתובב בעיירה הנחמדה, שהינה אחד הישובים העתיקים ביותר בכל ארצות הברית (מאז שהגיע לכאן האדם הלבן כמובן, מה שהיה קודם בקושי "נספר" בהיסטוריה האמריקאית..). כל מרכז העיר העתיקה הפך למרכז תיירותי ביותר, מלא מסעדות וחנויות מזכרות כמובן. בחרנו במסעדה יוונית לחגוג את סיום הטיול שלנו, לצערנו שכחנו לצלם את ארוחת הסיום..

זהו, יוצאים לנסיעתנו האחרונה, 5 שעות ואנחנו אצל שי ועדי, סוגרים את המעגל שהתחלנו ב-1.1.2022עד תומו. הרגשות מאוד מעורבים, גם מתרגשים לפגוש שוב את שי ועדי וילדיהם המקסימים, השיבה לארץ כבר במרחק נגיעה (עוד שבוע) וגם זה מרגש ביותר, אבל גם עדיין לא מעכלים שההרפתקה שלנו עומדת להסתיים...

מבטיחים עוד פוסט בשבוע הבא של סיכומים למסע שלנו, שלא כל כך ברור לנו איך מסכמים.