על פסגות הרי וויומינג

היו לי כמה רעיונות לאיך צריך לקרוא לפוסט שלי בבלוג. "גן החיות של הילוסטון", "אמיר מצטרף למסע" ו"כנסו כנסו - בחור בן 27 מריץ שני אנשים בגיל העמידה" היו מועמדים מובילים. בסוף החלטתי על השם הזה. מי שלא מתאים לו, מוזמן לעבור לבלוג המתחרה של שני אנשים בני ששים שהחליטו לטייל בארצות הברית. America is a free country (לכל הפחות עבור אחוז לא מבוטל של גברים לבנים בה).
יום שבת וראשון (09-10/07) - הגעה ונסיעה לגרנד טיטון

סיפורינו מתחיל ביום שבת ה09 ליולי בסולט לייק סיטי. בחוץ 40 מעלות, סחוניה דל מות, אני יוצא מהשדה היישר מלונדון, לבוש בסוודר ומכנס ארוך (לטובת האנשים שרגילים לכתיבה בגוף שלישי, מעתה - אני=אמיר, אמא=חני ואבא=איתן). לאחר פגישה קצרה וארוחה קצרה הלכנו לישון לקראת נסיעה ארוכה המתוכננת מסולט לייק סיטי ועד לגרנד טיטון.

למחרת קמנו להוטים לצאת לדרך בשיא המהירות, מה שלא לחלוטין תאם את הקרוון במשקל 7 הטון שנגרר מאחורינו. לאחר כמה שעות נסיעה, עצרנו לארוחת בוקר בעיירה כלשהו שגם אני וגם דפי ההיסטוריה לא ממש זוכרים את שמה ושם עשינו, באיחור קל, תמונת איחוד:

תמונת האיחוד

לאחר מכן המשכנו לוולמארט ולקנות ספריי נגד דובים (ספריי נגד יתושים כבר היה, והאמנו שנצליח להסתדר עם בעלי החיים בממדים הבינוניים). את הספריי קנינו בחנות ששמה "Sport world" שבאופן שאותי אישית הפתיע, לא היתה בה נעל ספורט אחת. מה שכן היה בה, זה שאריות של איילים על הקיר וכמות נשק ותחמושת שמספיקה למיליציה בגודל בינוני:

 

חנות "Sport world". מהצד החיובי, ניכר שמוכרים בחנות ציוד שמעודד יציאה לטבע, או לכל הפחות לבית ספר קרוב.

בהמשך הטיול עשינו עוד תמונה על רקע מעבר שנטען שהוא מפורסם ולבסוף הגענו לקרוואן פארק הראשון בגרנד טיטון:

התמונה במעבר. אל התמונה הצטרף כלב חמוד ששייך למטייל שצילם אותה

שני-רביעי (11-13/07) - הטיטון הגדול

האגם של מצוקים (Lake of the crags):

הפארק הראשון שביקרנו הוא הגרנד טיטון, שזה גם שמו של ההר הכי גבוה בפארק (אותו לא טיפסנו) והוא כולל בעיקר רכס של הרים מאוד גבוהים. בטיול הראשון רצינו לעשות מסלול יחסית קצר, ולכן נבחר מסלול בשם "האגם של הצוקים" (Lake of the crags) של קצת פחות מ10 קילומטר הלוך-חזור. מה שנשמע חביב, בהתחלה.

בשביל להתחיל את המסלול, אפשר לקחת מעבורת על אגם ג'ני לתחילת המסלול או להוסיף לו 3 קילומטר וללכת מסביב. המעבורת עולה 20 דולר לכל אדם, ואנחנו החלטנו שנחסוך את הכסף לטובת טיפולי ברכיים עתידיים. כשהגענו למסלול הבנו עליו שני דברים:

1. הוא לא ממש מתוחזק.

2. באופן שלא היה מפתיע אם היינו טורחים לתרגם שמו,  הוא עולה בערך 700 מטר ב4 קילומטרים. מגובה של 2200 מטר ל2900 (לצורך ההשוואה - התבור כולל עלייה של בערך 400 מטר).

בערך בחצי הדרך אבא התחיל להרגיש מחלת גובה, מה שיצר חשש שאולי תהיה בעיה להגיע לפסגה. למזלנו, משפחת לירון מומחית בלהתעלם מסימני אזהרה מסכני חיים ובסופו של דבר הגענו בעלייה איטית לפסגה. זה היה שווה את זה. הנופים בדרך היו פסיכיים:

אגם ג'ני והמעבורת שעליה ויתרנו

אני ואגם ג'ני

אמא ואבא ואגם ג'ני

חיה שמצאנו בפסגה. אני זיהיתי אותה כמרמיטה אבל אתם מוזמנים להציע השערות בתגובות. בין הפותרים נכונה יוגרל פיוז שנשרף במערכת החימום בקרוון

עם כל הכבוד (ויש הרבה) לאגם ג'ני, היופי האמיתי התחבא בפסגה - שני אגמים של מי שלגים, זכים לחלוטין שיצרו תמונות יפהפיות עם השתקפות הנוף והשלג עליהם:

האגם הראשון בסוף המסלול

אני ואבא באגם הראשון בסוף המסלול

אבא ואמא באגם הראשון

שלושתנו על רקע האגם הראשון

האגם השני - האגם של המצוקים

אבא לא מפספס הזדמנות לקפוץ למי קרח

חזרנו חזרה למטה (הדרך למטה היא לרוב יותר קלה) וגם פה בחרנו לוותר על המעבורת בשביל לחסוך 12 דולר לאדם לטובת אותם טיפולי הברכיים. ההחלטה קצת השתלמה כי בדרך מישהו אמר שיש cow moose (שזה, ובכן, מוס בת) שיצא לנו לראות אבל לא לצלם כי המרחק היה גדול מדי.

אגמי הפתעה ואמפיתיאטרון (או - הטיול עם הדוב):

למחרת ראינו כי טוב והחלטנו לטפס שוב 700 מטר. הפעם עם שיפוע קצת יותר סביר. בחרנו מסלול של 16 קילומטר שעולה לאגמי "הפתעה" ו"אמפיתיאטרון" המסלול כלל הרבה Swich backs - פיתולים שמקלים את שיפוע העלייה. בSwitch back השלישי פתחנו את הכיסאות המתקפלים שלנו (תודה לאחיות של אמא על אספקת הכיסא השלישי) והתחלנו בהכנת תה. אחרי כמה דקות אמא ואבא שמעו רשרוש עלים, אמא הסתובבה וישר קראה - יש פה דוב! קפצנו מהמקום ומהלחץ לא צילמנו את הדוב כמו שצריך וכל מה שיש זה התמונה הבאה:

הכסאות והעצים מאחור. חדי העין יבחינו בדוב בין הענפים

כפי שאמר צ'כוב - ספריי דובים שמופיע במערכת הראשונה יישכח בקרוון במערכה השלישית. כתוכנית חלופית, החלטנו לנהל משא ומתן שהלך בערך ככה:

אנחנו: Bear go away! Bear go away!

הדוב: מביט על האוכל שלנו במבט ישנוני

אנחנו: Go away! Go away!

הדוב: מביט עלינו במבט מבולבל של "אבל יש פה אוכל"

אבא: זורק לכיוון הדוב סלע

הדוב: מביט על הסלע

אנחנו: עושים עוד רעש ואבא דורך על ענפים בטעות

הדוב: מבין שהוא לא רצוי ומתרחק לאיטו

אחר כך הצלחתי לצלם תמונה יותר טובה של הדוב. בדיעבד מסתבר שהיה מדובר בדוב צעיר יחסית בצבע קינמון שממרחק סביר נראה חמוד מאוד:

איזה מתוק!

 המשכנו במסלול עד שהגענו לאגמים ששוב, היו מהממים:

אני על רקע אגם הפתעה

אבא על רקע אגם הפתעה

אמא על רקע אגם אמפיתאטרון

את יום רביעי (ה13/07) הקדשנו לנסיעה לילוסטון והתמקמות. אין תמונות ממש שוות מהיום הזה, אבל ככל הנראה הושג בו ההישג הכי גדול של הטיול - מקום בקרוון פארק בתוך הילוסטון, ממש על האגם.

יום חמישי-יום ראשון (14-17/07) - ילוסטון חלק א'

גייזרים וטרק שהורכב רע:

ביום חמישי התחלנו את מסענו בילוסטון בטיול לUpper gazer basin. מה שמיוחד באזור הזה הוא שזמני ההתפרצות של הגייזרים הם יחסית צפויים וניתן לשמוע אותם מוקראים בהקלטה של בחור חצי רדום במספר טלפון ייעודי. הגענו למקום וגילינו שהגייזר "דייזי" עומד להתפרץ ורצנו אליו, בדיוק בזמן להתפרצות שלו:

עובדה חביבה על הילוסטון - רוב הפארק למעשה הוא לוע של הר געש שנסתם, ולכן הוא מלא בברכות חמות, מעיינות חמים וגייזרים הנה כמה תמונות מהאזור של דייזי:

אחרי דייזי המשכנו ועלינו לאגם בשם "אגם הברכייה" (Mallard lake). הפעם העלייה הייתה מתונה בהרבה, רק שבמקום ללכת את המסלול הרגיל וההגיוני, החלטנו ללכת במסלול מעגלי שהרכבנו ממסלולים שונים. עוד עובדה חביבה לגבי היערות בילוסטון - הם נשרפים אחת לכמה שנים, מה שיוצר אזורים שלמים בהם העצים הם יחסית צעירים (ראיתם מה זה, גם הרי געש וגם שרפות - עכשיו הבלוג ממש מעשיר את הידע שלכם! לפרטים נוספים ניתן לפנות אליי בפרטי ואני אקריא את הפלאייר שקיבלנו בכניסה)

למה אני מעניק לכם את כל הידע הזה? כי המסלול שהרכבנו היה למעשה הליכה רציפה בשיפוע מתון בתוך יער של עצים שהיו בגובה האידיאלי שמאפשר להם להסתיר כל פיסת נוף, להוות בית גידול ליתושים ובו בזמן לא להעניק שום צל להולכים בצידם. לאחר הליכה של כ15 קילומטר שהרגישו קצת כמו הליכה על הליכון אל מול תמונה קבועה, הגענו לאגם הברכייה שהיה בהחלט חביב. הפעם גם אני נכנסתי:

אגם הברכייה. ברקע ניתן לראות עצים נמוכים מדי

מהאגם חזרנו אל החלק הראשון ובו חיכינו להתפרצות של הגייזר בשם המבטיח "הזקן והנאמן" (Old Faithfull), גייזר שמתפרץ אחת ל60-90 דקות. כמובן שהגענו ישר אחרי התפרצות ונדרשנו לחכות שעה להתפרצות הבאה, אבל זה היה די שווה את זה:

יום שישי - בעלי חיים ואזור הגייזרים של נוריס:

ביום שישי החלטנו שבמקום לטייל נקום מאוד מוקדם ונלך לעמק היידן שבו אמורים לראות חיות בזמן הזריחה. כשהגענו אכן ראינו עדר ענק של הומו ספיאנס מתת המין "אמריקאים שקנו משקפת ענקית באמזון" בזמן פעילות האהובה - צפייה אל עבר השממה. לאחר כשעה שבה רוב החיות כנראה עושות את הדבר ההגיוני לשעה 5 בבוקר - לישון, החלטנו להמשיך הלאה. החלטה חכמה כי דקות בודדות לאחר מכן ראינו לצד הכביש דוב שחור. משם המשכנו אל נקודת תצפית מרהיבה על הקניון הגדול של הילוסטון. עוד החלטה חכמה כי השעה המוקדמת אפשרה לנו להיות בו לבד לגמרי ולצלם כמה תמונות:

עדר הומו סאפיאנס. לפי השמועות יש איזה ביזון מאחורי הערפל אבל זה לא אומת.

אחרי התצלומים המשכנו לאזור הגייזרים "נוריס". באזור הזה אין ממש התפרצויות קבועות, אבל כן יש הרבה גייזרים ובריכות מאוד פעילות שמבעבעות כל הזמן. יש פה גם את הגייזר הכי גדול שמתפרץ באופן בלתי צפוי פעם בכמה שעות/שנים. אנחנו החלטנו לוותר על הציפייה ולהמשיך הלאה. עברנו בעוד אזור גיאו-תרמי ("דליי הצבע של האמנים"- Artist's paintpots) שבו גם הייתה בריכת בוץ, אבל התחלנו כבר להבין שמיצינו את הקטע הגיאותרמי וחזרנו לישון. ועדיין, יש פה כמה תמונות יפות:

דליי הצבע של האמנים

נוריס

אמא על רקע "בריכת הקריסטל" בנוריס

טוב, זה סתם קשת בענן שהופיעה. אבל גם יפה, לא?

יום שבת - שתי פסגות:

הטיול המתוכנן ליום שבת היה לעלות את "הר בונזן" (Bunzen Peak) ולרדת למפלי השָׁלָך (Osprey falls). קמנו מוקדם רק כדי לגלות שהמסלול למפלים סגור. הסתפקנו בעלייה של 400 מטר לפסגה (בערך כמו התבור), שבה חיכה לנו בקתה עץ חמודה שמאפסנת, כמו בסיפור טבע קלאסי, אנטנה ענקית של איזה חברה. אבל לפחות היה נוף יפה בדרך ומרפסת יפה לארוחת בוקר:

אחרי ההר, ניצלנו את הזמן שהתפנה ללכת למעיינות הממותה (Mammoth Springs) - שזה עוד אזור גיאותרמי, אבל הפעם עם טרסות יפהפיות שיוצרות צורות מהממות:

גם אחרי הביקור במעיינות נשאר עוד חצי יום ואז הצעתי שנעשה באותו היום את הר וושבורן שתוכנן ליומיים לאחר מכן. הבקשה התקבל ללא התנגדות משמעותית ונסענו אל ההר. מדובר על הר גבוה יחסית (3115 מטר), אבל העלייה אליו מתחילה גבוה (2700 מטר בערך), ולכן המסלול אמור היה להתאים בטווח הזמן שנשאר. זה כמובן כל עוד עולים להר ויורדים. אנחנו החלטנו במהלך המסלול לעלות את ההר ולרדת מהצד השני מתוך אמונה שנמצא טרמפ לחזור. הדרך חזרה אכן הייתה יפה יותר וגם ראינו כמה עזי (וגדיי) הרים שדהרו ממש על רקע הנוף. מה שלא היה מהצד השני, הוא הטרמפ . באזור 18:30 ירדנו סופית מההר וגילינו שכמעט ואין מכוניות שנוסעות לכיוון שהיינו צריכים. לאחר כמה דקות של מחשבות על איך מעבירים את הלילה בחניון, הגיעה אישה מבוגרת ולחוצה מאוד שהביאה אותנו בערך ל4 קילומטר מהאוטו, כשהתחיל לרדת גשם. אבא התחיל לרוץ קדימה להביא את האוטו. בסופו של דבר מצאנו טרמפ נוסף והגענו הביתה בשלום. הכל חוויות, גם לקפוא בקור אחרי שעלית שתי פסגות ביום.

יום ראשון - יום סידורים וקצת על החיות

יום ראשון היה יום סידורים שעסק בעיקר בכביסה והעברת הקרוון. במקור, היינו אמורים לישון ליד העיר קודי החל מאותו היום, אבל גילינו שיש מקום בקרוון פארק בתוך הילוסטון. כלומר, יש מקום לקרוון. את האוטו דחפנו לידו ולמזלינו אף עובד קשיש של הפארק לא העיר על זה. המקום החדש היה בשטח פתוח ולא ביער, מה שאומר שהוא אירח את חיות האזור. מכיוון שזה יום ריק, אנצל אותו לספר על החיות שראינו. החיות הנפוצות ביותר בפארק הם ביזונים - מי שלא מכיר, מעין רחוקי משפחה של פרות. הם נמצאים בהרבה בעדרים (שבהם יש בעיקר נקבות וילדים), וזכרים גם בבודדים. הם ונוטים ליצור פקקי תנועה על הכבישים. ואכן ליד הקרוון במיקום החדש היה את ביזון הבית:

ביזון הבית

אבא אחרי שהוא ניסה להציק לביזון הבית, שבתגובה נע קלות והבריח את אבא לגג הקרוון

החיה השנייה הכי נפוצה היא איילים (Elks). הנקבות נמצאות לאורך כל הדרך ואת הזכרים עם הקרניים המרשימות ניתן למצוא, שוב, באזור הקראוונים:

חיות נוספות שאפשר למצוא זה דובים (חוץ מהשניים שציינתי, ראינו יחסית מקרוב אחד נוסף), זאבים (ראינו שניים, אבל קשה לתפוס תמונה טובה שלהם), עזים (כפי שראינו בטרק) ומכרסמים שונים - ארנבות, סנאים וצ'יפמאנקס. יש פה כמה תמונות של חלקם:

צ'יפמאנק

התמונה הכי מוצלחת שיש לנו של זאב. לא בטוח שזה קביל בבית משפט.

יום שני-יום רביעי (18-21/07) - ילוסטון חלק ב'

חור 7 המיל (Seven-mile hole):

את החלק השני בילוסטון החלטנו להתחיל עם מסלול שונה מעט - במקום לטפס כמה מאות מטרים לפסגה, לרדת כמה מאות מטרים לקניון של הילוסטון. המסלול נקרא חור 7 המיל, על שם זה שהוא 7 מיל מהמפלים של הקניון. הנופים היו מהממים, אבל העניין העיקרי היה שני אירועים בעלייה מעלה- הראשון הוא שעברנו בתוך אזור גיאותרמי. זה אמנם משהו שכבר עשינו הרבה יותר מדי, אבל הפעם הוא לא כלל אמצעי זהירות כמו "מעקות" מה שאפשר צילום מקרוב והגדלה של הסיכוי ליפול לתוך בריכה חומצית. בדרך חזרה ראינו חיה נוספת ופחות אהובה - נחש חמוד עולה במעלה ההר.

הקניון מלמעלה

אמא ליד בריכה גיאותרמית

יום שלישי - שתי פסגות (שוב!):

את היום השלישי התחלנו עם פסגה באזור שעוד לא היינו בו - פסגת ההר "סגול" (Purple mountain) באזור נהר מדיסון. הקור יחד עם החוסר בנוף לאורך הרוב המוחלט של הדרך גרמו לנו לסיים אותו מוקדם במיוחד. סך הכל יש נוף חביב מלמעלה אבל הטיול היה מאכזב, אולי גם כי בניגוד למשתמע, ההר עצמו לא היה סגול.

המסלולים בברושור של הילוסטון מחולקים לפי רמות קושי שנעים בין קל (Easy) למאומץ (Strenuous) בשלב הזה סיימנו את כל המסלולים בברושור שנפלו תחת רמת הקושי מאומץ חוץ מפסגת התצפית (Observation peak). ולכן הסיום המוקדם היווה הזדמנות לעשות גם אותה. החלטה טובה בדיעבד - מדובר במסלול מדהים שהולך בין אזור עם פריחה שנראית כמו איך שציירים היו רוצים לצייר אביב. בפסגה היה נוף מדהים אל אגם הדֵּרֵג (Cascade lake).

פסגת המפולת (Avalanche peak) וקודי

כפי שציינתי, בשלב הזה עשינו את כל המסלולים בדרגת מאומץ. ולכן יכלנו לפנות למסלול היחיד שמוגדר כמאוד מאומץ (Extremely Strenuous) שהוא פסגת המפולת. מדובר במסלול יחסית קצר (3.5 קילומטר לכל כיוון, הלוך חזור), רק שכפי ששמו מרמז, יש שם נטייה למפולות. לא מפתיע כשבמרחק הקצר הזה עולים יותר מ600 מטר. יחד עם זאת, גם פה העלייה הייתה שווה את הנוף המרהיב. בפסגה הייתה רוח עזה, אבל יכלנו לעשות הפסקה, בעיקר בזכות מחבואים ייעודיים.

משם המשכנו לעיר קודי שבמקור היינו צריכים להתארח בה. בעיר גילינו את נפלאות הדואר האמריקני (שמאפשר לשלוח אליו חבילות שונות), עד כמה גדולות יכולות להיות מנות אוכל בארה"ב (למזלנו הזמנו שתי מנות אז קיבלנו רק שני קונטיינרים של נודלס) וזה שבכל מקום אפשר לבלות בוולמארט. כמו כן, גילינו שהקרוון פארק המקורי אכן היה ממש במזרח הילוסטון - רק שעה נסיעה לכניסה שממנה זה רק עוד 40 דקות לכל מקום אחר בפארק.

יום חמישי-שישי (22-23/07) - איילנד פארק

בחמישי הרמנו רגל, אמרנו יפה שלום לילוסטוןוהמשכנו לאיילנד פארק. בפארק היינו במקום שהוא כמו הכנרת אם הכנרת הייתה מכילה אוכלוסייה של חור בארה"ב - מדובר בפארק חינמי ליד אגם שעליו אפשר להחנות קראוונים עד שבועיים חינם. אנחנו ניצלנו אותו בעיקר לחניה יומית ועם שובה של הקליטה - השלמה של כל פרקי חתונמי. 

הר השולחן (Table Mountain):

ביום שישי יצאנו מוקדם בבוקר להר השולחן - האחרון בסדרת העינויים אימונים שעשיתי לאמא ואבא. ההר נמצא מערבית לגרנד טיטון. להר יש שני מסלולי עלייה, במתון יותר עולים ב10 קילומטר את ה1200 מטר עלייה ובשני עולים ב6 קילומטר את אותו הגובה. כמובן שהלכנו במסלול התלול, בעיקר בזכות השלט מבשר הטובות שמופיע בתחילתו:

 

ההר נקרא על שם ה"שולחן" שיש בקצה שלו, כשעולים אליו מתגלה הנוף המהממם של כל האיזור ובעיקר של הגרנד טיטון עצמו:

הגרנד טיטון (מימין)

יום שבת-ראשון (24-25/07) -רקסבורג ואיידהו פולס

לאחר הר השולחן, החלטנו שאת היומיים האחרונים נבלה קצת בערים באזור - איידהו פולס ורקסבורק. חשוב לציין שעיר אמריקאית=שממה עירונית עם רחובות רחבים ומעט מאוד בתי קפה או מקומות בילוי (הבלוג הזה נכתב באחד הבודדים שבהם). לכן הלכנו לראות סרט. הזמנו פופקורן ומשקאות בגודל של דירה בינונית בתל אביב וראינו "שירת סרטני הנהר". אולי הסרט הכי טוב שראיתי בחיי, שאני מתחרט על כל שנייה שחייתי בלי לראות אותו. או לפחות ככה אני אטען עד שהוא יגיע לישראל באוגוסט ואז גם אתם תוכלו. (אבל ברצינות - אחלה של סרט).

מכאן אני הולך הלילה לעלות על אוטובוס לסולט לייק סיטי ומשם לפלורידה לבלות קצת אצל הדוד שי. אם כן כמה מילות תודה - לעובדי הפארקים ואנשי השירות השונים באמריקה, שאמנם לרוב הם יעילים בערך כמו בוט ממוחשב אבל תמיד עם חיוך. בפרט תודה למריה, אשת השירות ההודית/בנגלדשית שככל הנראה עובדת בשכר רעב אבל הייתה ממש טובה ועזרה לי להפעיל את הסים גם כשאיבדתי את קוד ההפעלה. לאנשי העבודות בכבישי ארה"ב שעומדים בלי הרבה תכלית עם שלטים שמורים לך לעצור - עבודה שבלי שום ספק היה אפשר לעשות עם רמזור זמני. אני רוצה להודות לשכן החביב מהקרוון פארק בילוסטון שישב איתנו שעות כדי להעביר את הבדידות שלו, אפילו כשרמזנו בכל דרך אפשרית שאנחנו צריכים לעשות דברים אחרים. אני רוצה להודות לדודות שלי שבזכותן היה לי כסא לשבת עליו על הפסגות השונות ולאחים שלי שכספי הירושה שלהם אפשרו את כל הדבר הזה. 

יותר מכל, אני רוצה להודות להורים האדירים שלי שאפשרו לי לחוות את החוויות המטורפות האלו. מאחל לכם שתמשיכו לקרוע את היבשת המופרעת הזו והנופים המטורפים שלה.