כמעט שישים ומממשים

האורחים הבאים שלנו: דלית האחות הבכורה של חני וזאביק בעלה  כמיטב המסורת שהתחילה אצל אורי וחנה'לה- הפעם תורם לכתוב את הבלוג :   אז אחרי כל ההכנות, הדאגות, ובלבולי המוח- הגיע יום הטיסה.  מסתבר שלפעמים- המציאות טובה יותר מכל דמיון (או סיוט...) התור בנתב"ג היה נסבל פלוס, מעברי הגבול עברו חלק, והמזוודות הגיעו בשלמותן ליעד. (רק בטורונטו הטיסה התעכבה קצת, אבל מה זה לעומת הנצח?). ואנחנו- רצוצים משעות הטיסה הארוכות נפלנו שדודים אך מאושרים על מיטת המלון בקלגרי. עוד יום של שיטוט, הצטיידות, שכירת רכב, וקנס חנייה בקלגרי (כן, כבר הספקנו...). וכל הטוב עוד לפנינו. השיר הזה מתחיל כאן. ב- 27/7 שמים פעמינו דרומה, לכיוון שמורת הגליישר האמריקאית, שם אנחנו אמורים לפגוש את איתן וחניק. אחרי שעות ספורות בדרך, שכולה חדווה, ציפייה, ושירים בלב ובקול רם- הודעת חירום מחניק: "טוב, אז דבש זה לא...האוטו שלנו כבה איך שניסינו להתחיל לנסוע הבוקר..." משני צידי הקו היה חשש אמיתי שהסתבכנו קשות. הם- תקועים בפארק קרוואנים נידח ב-no where  ותלויים באיזה מוסכניק מקומי שיציל את הרכב הסורר שלהם ממוות, ואנחנו- רג...