מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות ישנו מקום....
האורחים הבאים שלנו: דלית האחות הבכורה של חני וזאביק בעלה
כמיטב המסורת שהתחילה אצל אורי וחנה'לה- הפעם תורם לכתוב את הבלוג :
אז אחרי כל ההכנות, הדאגות, ובלבולי המוח- הגיע יום הטיסה.
מסתבר שלפעמים- המציאות טובה יותר מכל דמיון (או סיוט...) התור בנתב"ג היה נסבל פלוס, מעברי הגבול עברו חלק, והמזוודות הגיעו בשלמותן ליעד. (רק בטורונטו הטיסה התעכבה קצת, אבל מה זה לעומת הנצח?). ואנחנו- רצוצים משעות הטיסה הארוכות נפלנו שדודים אך מאושרים על מיטת המלון בקלגרי. עוד יום של שיטוט, הצטיידות, שכירת רכב, וקנס חנייה בקלגרי (כן, כבר הספקנו...). וכל הטוב עוד לפנינו. השיר הזה מתחיל כאן.
ב- 27/7 שמים פעמינו דרומה, לכיוון שמורת הגליישר האמריקאית, שם אנחנו אמורים לפגוש את איתן וחניק. אחרי שעות ספורות בדרך, שכולה חדווה, ציפייה, ושירים בלב ובקול רם- הודעת חירום מחניק: "טוב, אז דבש זה לא...האוטו שלנו כבה איך שניסינו להתחיל לנסוע הבוקר..." משני צידי הקו היה חשש אמיתי שהסתבכנו קשות. הם- תקועים בפארק קרוואנים נידח ב-no where ותלויים באיזה מוסכניק מקומי שיציל את הרכב הסורר שלהם ממוות, ואנחנו- רגע לפני תחנת הגבול לאמריקה, מרגישים קצת אבודים בלעדיהם ותוהים לאן פנינו. אחרי הפסקת קפה קצרה , מחליטים להמשיך קדימה ויהי מה! אם לא לגליישר פארק, לפחות לעזור לאחינו שבצרה ואולי אף ללון אתם בקרוואן שעל אם הדרך. עוד דקות ספורות חולפות, וכבר מתחילות לזרום אלינו הודעות מעודדות מהצד השני של הקו. חניק ואיתן, כמו חניק ואיתן, רואים כבר את האור שבקצה המנהרה: "המוסכניק חושב שיודע מה הבעייה,.." "הנה, זה הפיתרון שהוא מציע..." "הנה נמצא סנסור חליפי", "הנה עושים ניסיון הנעה עכשיו"... "הנה זה עבד!!!!" בתזמון מושלם הם יוצאים לדרכם לעבר הגליישר פארק בדיוק בשעה שאנחנו מקבלים אור ירוק ממשמר הגבול האמריקאי לחצות את הגבול לעבר הפארק. האור על הבמה נדלק באחת, המסך עולה, הנוף המישורי משתנה בהדרגה והפסגות השחורות והדרמטיות של הרוקיז מתחילות להתגלות לנגד עיננו. אנחנו בדרך אל האושר...
פארק הגליישר (ארה"ב) 27/7-30/7
חלפו שעתיים בערך של המתנה נעימה ומרגשת בקרוואן פארק שהוזמן מראש, עד שראינו את הטנדר המפורסם נכנס בשער הפארק, מושך אחריו את ה"מפלצת" הענקית, שהייתה להם לבית, ונעצר מול המשרד.
ריצה, חיבוקים, נשיקות (שלא צולמו) ומיד כבר מוצאים עצמינו משתלבים בקצב ההתארגנות המהיר והיעיל של הזוג לירון- להחנות, ליישר, לפתוח, לנתק, לחבר, לפרוס סככה, לארגן שולחן וכסאות, ולסייר איתנו בתוך הפלא התחבורתי שנקרא קרוואן, ולמעשה הוא בית מצויד ומאובזר למשעי, שנוסע בדרכים.
אחרי כן כבר סידרנו את חפצינו בארונות, הצטלמנו ושתינו לחיי האירוע (ולחיי מזלנו הטוב), וכבר היינו מוכנים לטבילת האש הראשונה שלנו בגליישר-פארק: טיול אחה"צ יפהפה (ולא מאד קשה) לכיוון מפלי סנט מרי ווירג'יניה. הנוף כאן גבוה ומרשים, אך עדיין נראה מוכר באופנים שונים, ולא מכה אותך בתדהמה... כאן היכרנו לראשונה את ערכת ההצטיידות הקבועה של איתן וחניק לטיולים, שאף אחד לא נשאר ממנה רעב: ערכת תה, סנדוויצ'ים, שקית trailmix (מיקס של פיצוחים לא קלויים) או חטיפים, טונה מרוסקת בשקית, בטעמים אמריקאים, ופירות חתוכים לקינוח. בילינו, הצטלמנו, פיזזנו על הסלעים, בדרך גם קפצנו לבריכות קפואות (רק איתן בעצם),
פיטפטנו והשלמנו מידע, התפצלנו לשני שבילי "חזור" כשהבנות מתחרות עם הבנים מי מגיע ראשון אל הרכב
(הגענו ביחד, אגב...) וקינחנו בארוחת ערב חמה וטעימה שבישלנו בשובנו לקרוואן. פתיחה מושלמת למסע מושלם!
למחרת, השכמנו עם שחר במטרה לנסוע על ה-"Going to the sun road"- דרך נופית נפלאה שחוצה את הפארק ממערב למזרח, וממנה יוצאים מסלולי טיול רבים אל פינות החמד החבויות בו.
מסתבר שהיום בקרוואן מתחיל תמיד ב"חניק מכינה צידה לדרך", עוד לפני שקומקום הקפה של הבוקר הספיק לרתוח. בבושת פנים אנחנו מודים, שעד יומנו האחרון בקרוואן לא הצלחנו להדביק את הקצב: שקית הסנדוויצ'ים וקופסת הפירות היו מוכנים עוד בטרם סיימנו לצחצח שיניים.
אין לתאר את הלם המפגש הראשון עם הרי הרוקיז: הגובה, העוצמה, הנוף הקדום, הפראי, הקרחונים בפסגות, מגוון הצורות והצבעים העזים, כמויות המים שנשפכות מכל עבר, הנחלים, והאגמים- קשה להכיל את כל זה בבת אחת.
אז ירדנו מהרכב, והתחלנו ללכת- מפל אחרי מפל, אגם אחרי אגם וביניהם צמחיה סבוכה, פרחים ובעלי חיים שאינם מוכרים לנו. מסלול ההליכה הפותח של היום (לאחר נקודות תצפית שונות ומהממות מחלון הרכב) היה מסלול הAvalanch Lake – מסלול עתיר צמחייה ומים-פלגים, נחלים, מפלונים וכו'- המוביל בקצהו לאגם שובה לב בצבעי ירוק טורקיז. המלה "אבלנץ'" אגב, היתה חדשה לגמרי עבורינו (התירים החדשים ביבשת), ומשמעותה בעברית: מפולת שלגים. בשל הצליל הנהדר והמתגלגל שלה, והרלבנטיות שלה לאתרים שונים בהם טיילנו בהמשך- הרבינו לגלגל אותה על לשוננו לאורך כל ימי הטיול. אגם מקדונלדס, עם משפחת הברווזים החמודה ששחתה במימיו, סגר את היום הזה (לאחר שוויתרנו- בעיקר בגללי- על טיפוס לאגם נוסף בשלהי הצהריים החמים ובקצה הנשימה...)
בהמשך, לא אציין כאן את כל האתרים בשמותיהם (כדי שלא לטעות, או לשעמם) אבל התמונות יעבירו אולי חלק מהקסם....
את היום הבא פתחנו בשיט מודרך וכיפי , על אגם גדול ומקסים בשם המוזר: Two Medicine (על שם שתי נשים אינדיאניות שישבו על גדותיו והציעו מזור לתושבי הסביבה).
השייט הקצר והנוח הביא אותנו לגדה השנייה, אבל זו הייתה רק תחילתו של מסע רגלי ארוך דרך נוף המשקיף אל האגם, ואח"כ בתוך יער סבוך , שהוביל אל שני אתרי מפלים מפתיעים ביופיים ובעוצמתם.
הם הצליחו להפתיע ולהשיג אותנו ליד מפלי הרד רוקס (Redrocks falls) עוד בטרם הספקנו למצות את שיח האחיות המתפתח....
התוצאה הייתה החלטה להאריך את המסלול לכיוון אגם ציורי נוסף שהכפיל את מרחק ההליכה, ואיתגר אותנו בשל טמפרטורת המים הנמוכה במיוחד שלו, העדר צל על חופיו, וריבוי יתושים ברמה מסכנת חיים ממש (סת...ם!). השמש הכתה הפעם ללא רחם והנשמה יצאה לנו עד שהגענו לסוף המסלול. לשמחתנו, רגע לפני הסיום פגשנו מוסית מכוערת וחביבה רוחצת לה בנחל, שהעלתה לנו את המורל.
את הערב קינחנו כרגיל בארוחה חמה, ממיטב המצרכים שהוזכרו בסיפורנו הקודם .
למחרת בווטרטון- אחרי מפגש קצר עם כמה במבים/איילות ששוטטו בכניסה- ביצענו את אחד ממסלולי הפסגה במסע שלנו: טיול ארוך ומפרך, רובו בעלייה, אל מפלי ברטה התחתונים והעליונים, ובקצהו- אגם ברטה התכול והמנצנץ בשמש. זה לא היה קל... במיוחד לא לי (תזכורות ממנו נשלחות אלי מהגב שלי, עד היום)- אבל היה מרהיב, מאתגר ושווה!
לאחר הירידה משם פיצינו את עצמינו בשייט חביב בסירת משוטים באגם קמרון, שייט שבו כל אחד מאיתנו הפגין את כישוריו בחתירה, ואיתן (באופן לא מפתיע) התגלה כמנצח הבלתי מעורער של המקצה.
קינחנו בקפה עם "פאי תפוחים" (די דוחה, יש לומר) במרכז התיירותי הנחמד של הפארק, שזכה, אגב, גם לשם המכובד: "פארק השלום". (כולה בזכות השלום בין ארה"ב וקנדה, לא חלילה באזור סיכסוך מתמשך ומדמם כמו שלנו...)
דרך הקאננסקיס (המורדות המזרחיים של הרוקיז)- 2/8
על פי תכנון מראש, אתרי הלינה הופרדו לארבעת הימים הבאים- איתן וחניק באתרי קראוון בבאנף ובלייק לואיז, ואנחנו- במלון מפנק בעיירה קנמור, ששוכנת לא הרחק מהפארק.(כמאמר העיקרון הקיבוצי: "מכל אחד לפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו (וגילו)". הטיול עצמו, נמשך כמובן, במשותף. זה גרר אחריו כמה אילוצים כספיים ולוגיסטיים, אך אפשר לשני הזוגות מרחב זמני שנראה לנו, עקרונית, בעל פוטנציאל מקל ומאוורר.
בהתאם, פיצלנו גם את הדרך מהווטרטון לפארק באנף , כאשר זאביק ואני נוסעים בדרך "ארץ הקאננסקיס "(המוגדרת כ-Provincial park) בעוד חניק ואיתן, (עם הטנדר וה"מפלצת") מעדיפים לנסוע בדרך המלך הפחות מאתגרת. מייד ביציאה מהקמפ-גראונד, ראינו להפתעתנו שלט שכיוון אותנו למעין שמורת ביזונים קטנה, בה ביקרנו וצפינו מקרוב במשפחת ביזונים שיצאה לשתות מים באגם.
זה היה מחזה משעשע ומגניב ממש, ופיצה במשהו על החסך שחווינו בכל הנוגע למפגשים עם חיות גדולות ומוזרות... משם המשכנו לנסוע תחילה בדרך מישורית ושונה מבחינת הנוף שלה מכל מה שראינו עד כה. שטחי מרעה וחקלאות נרחבים וריקים מאדם, שבהשוואה לארצנו הצפופה וה"משומשת" נראו לנו בזבזניים להחריד. המון פרות וסוסים, מרחבים ירוקים, ועיירות קטנות שבאחת מהן עצרנו לפנק עצמינו בארוחת בוקר קלה עם קפוצ'ינו ראוי לשמו. אחרי הימים האינטנסיביים שעברנו, היה משהו מרגיע ומפנק בנסיעה הנוחה והקצת "משעממת" הזו (בעיקר למי שלא נוהג, כמובן)- כמו בפרסומת של "אגד": פשוט ליהנות מהדרך...
ככל שהתקדמנו, הנוף הלך והשתנה. מורדות הרי הרוקיס הצחיחים והמרשימים הלכו והתקרבו אלינו והנוף הפראי והדרמטי שב וכבש את הבמה. אחרי ביקור קצר במרכז המבקרים (שמספק אינפורמציה, וואי-פיי, וצידה לדרך), הכביש הופך לדרך עפר מטלטלת ומאתגרת, שבמהלכה אנחנו נפגשים שוב בסדרת אגמים מופלאה של שרשרת ההרים הזו (אגמים שנוצרים בעקבות הפשרת השלגים על הפסגות) בצבעי כחול-טורקיז משגע. יורדים לצלם מספר פעמים, וחוזרים לרכב.
ובקצה הדרך- הפתעה: 3 איילות? עיזים? איך נדע?- שעומדות להנאתן בצידי הדרך ללא פחד מהמכוניות שחולפות בכביש, ובתור אחריהן, עדר גדול של מה שנראה לנו כעיזי- הרים גולש לו בצידי הכביש.
מכאן כבר נפתח הנוף והעירה הציורית קאנמור נפרסה לנגד עינינו. שעת לפנות ערב כבר. אנחנו ממהרים לצ'ק אין, ומיד עם הגיענו למלון- טלפון מאיתן וחניק. הגיעו לפנינו כמובן, ומוטרדים לגבי התכנון למחר. בשל קשיי הקליטה והתקשורת, קבענו מפגש בקנמור שם אכלנו יחד באיזו מסעדה יפנית זניחה וצפופה, ותיאמנו את צעדינו להמשך. בלהט השיחה, לא הרגשנו שנשארנו אחרונים במקום. רק כשהתחילו להרים את הכיסאות לשטיפה, הבנו שעלינו להתפנות משם בהקדם.
פארק באנף ולייק לואיז -3/8-5/8
*היעד -קניון ג'ונסטון המומלץ, אחד האתרים המתויירים ביותר בבאנף. כמוסכם, חניק ואיתן אוספים אותנו מקנמור בשעת בוקר מוקדמת, על-מנת להקדים את זרם המבקרים הצפוי במחוז חפצנו. טיול נעים, מתגמל, שופע מים ברמות שקשה לתאר
(חוסר הצדק בחלוקת משאבי הטבע ממש זועק לשמיים...), "עם הסנדוויצ'ים, הטריילמיקס והפירות הישנים" אנחנו חוגגים את מזלנו הטוב בארוחת בוקר טובה, וממשיכים משם לאגם מינווקה הגדול.
מטיילים בסביבה, מספרים סיפורי ילדות ליד שולחן א. הצהריים, ואז נוסעים לבקר בעיירת התיירות באנף. חולפים ברחובות, צופים באשדות נהר ה-Bow , ורועדים מקור ברוח הנושבת.
ארוחת ערב טעימה בקארוון, וחוזרים עם ערב איש-איש ללינת הלילה שלו.
*בבוקר המחרת, מזג האויר (לראשונה בטיולנו) סגרירי וגשום. זה מספק לנו תירוץ להאטת הקצב, ובוקר נינוח במיוחד. ישנים טוב, קמים מאוחר, אוכלים ארוחת בוקר במלון, אני אפילו מתחילה לכתוב את הבלוג...נפגשים בבאנף רק בצהריים, ונוסעים יחד ל"גונדולה", - הרכבל בסאן-שיין (אתר סקי במקור). הנסיעה ברכבל יקרה אך שווה ביותר. מרחפים באיטיות מעל לפסגות, הנוף מבצבץ מפעם לפעם- ואנחנו "מרגישים בעננים", תרתי משמע.
כיוון שהרכבל הושבת, את הדרך חזרה נאלצנו לעשות כבר בטרמפ. אבל לא אנשים כאיתן וחניק ישלימו בהכנעה עם ההחמצה. עם קצת עקשנות ו "חיינדעלך" של איתן לריינג'רית, התבכיינות במידה הראוייה, ומכתב שנשלח להנהלה- הם זוכים כרגיל בכל הקופה: זכות חוזרת לארבעה אנשים לבילוי מלא בסאן-שיין, כולל רכבל כמובן. הזכות תשמר ללילי ודלית שיוכלו "ליהנות מההפקר", ללא תשלום נוסף... "מזליסטים" כבר אמרנו?
*יום המחרת, עוד אחד מימי השיא של הטיול כולו- הטיול לאגם לואיז, ל- Six Glaiciers , ולאגם מוריין, התחיל מאד מוקדם בבוקר, במטרה לעלות בזמן על השאטל לאגם לואיז. איתן וחניק, שחששו מצפיפות במגרש החנייה, חתרו להקדמת השעה ככל הניתן, ואנחנו כמצוותם, השכמנו קום במיוחד כדי להגיע לאזור במועד שנקבע. בסופו של דבר, מגיעים למגרש חצי ריק, ולפנינו עוד כשעת המתנה לשאטל. כשאנחנו עולים לבסוף, הדרך של האוטובוס מתארכת, ובחנייה אנחנו קולטים, שהגענו בכלל (משום מה) לאגם מוריין (אליו תכננו להגיע רק בסוף היום). סיבת הטעות (שלנו? של המארגנים?) לא לגמרי ברורה, אבל הפיתרון (כרגיל) נמצא במהרה: איתן משוחח עם הנהג, והוא מציע מיד שנחזור איתו לתחנת המוצא ומשם ישירות ללייק לואיז. ייקח עוד כמחצית השעה, אבל יחסוך זמן לעומת כל אופציה אחרת. אז נסענו אתו ואכן הגענו. את הלם היופי ששוטף אותך כבר במבט ראשון על האגם הזה ימחישו אולי רק התמונות.
ציור אומנותי של הטבע- ממש כתר הבריאה!!! עמדנו ככה נפעמים על שפת האגם, צילמנו שוב ושוב זה את זו על רקע הנוף (תוך שאנו מפנים לעצמנו מקום בין המוני התיירים שמצטופפים לידינו), והצדקנו בליבנו את הקלישאה התיירותית שהאגם הזה הפך להיות: "אכן, בצדק! מגדולי האגמים בעולם..." (כאילו שראינו את כולם).
מסלול הטיול שבחרנו בו המשיך לאורך חוף האגם, ואז התרחק בהדרגה לכיוון ששת הגליישרים שעל פסגות ההרים סביבו. הדרך מטפסת בין ההרים לאורך נהר, וכולה יופי והוד קדומים, עם תצפיות מהממות לשני כיווני הנוף. לחוף האגם אכלנו ארוחת בוקר, בקרבת הגליישרים אכלנו צהריים ושתינו תה, ובדרך חזרה צפינו במטפסות הרים נועזות נתלות על מצוקי הרוקיז התלולים. מה עוד כבר אפשר לבקש? בהשראת הנוף הקסום , וכנראה לא במקרה, רוב השיחות שלנו במהלך הדרך עסקו בזיכרונות חווייתיים מטיולינו השונים בעולם (ואל תזלזלו, מאחורינו במצטבר -אפיק ולירון יחד- כ-40 מדינות שונות ומשונות סביב הגלובוס... באמת, ספרנו!)
רק בסוף היום, שבעים ועייפים מהדרך המדהימה שעשינו, נסענו סופסוף בשאטל לאגם מוריין. להפתעתי, במקום סיבוב קצר סביב האגם (שזה מה שציפיתי שיקרה) , חיכו לנו עוד כמה טיפוסים לנקודות תצפית אסטרטגיות על האגם המדהים והמיוחד הזה (שבהחלט מתחרה ביופיו באחיו הגדול- אגם לואיז. יש אומרים שהוא אפילו יפה ממנו).
באחת מהתצפיות הללו, כשל כוחי פתאום, ופשוט נפלתי והחלקתי על התחת... זה גרם לקצת בהלה, אבל הנפילה נבלמה, והחבלה היתה למזלנו, שיטחית בלבד. אמנם, זה גרם אולי להתקפלות מהירה מהמתוכנן, ואף-על-פי-כן- היה יום נפלא!!!
פארק יוהו- 6/8-7/8
ביום הבא אנחנו שוב לוקחים לעצמנו קצת אוויר. יום אתמול היה עמוס ואינטנסיבי, והדרך מקאנמור לליק לואיז ארוכה. זהו גם יום הולדתו של איתן וגם לכך צריך להשאיר מקום. אז קבענו להפגש בצהריים. עד אז הספקנו לעשות כביסה מהירה, לרכוש כמה מתנות ודברי מתיקה לכבוד יום ההולדת, לאכול ארוחת בוקר מפנקת במרכז המסחרי הקטן שליד המלון, לארוז ולעשות צ'ק-אאוט. הגענו קצת באיחור לנקודת המפגש, ומיד יצאנו יחד לחפש קמפגראונד ראוי לקארוון באזור היוהו. זה נועד להחליף את הקמפ המוזמן בבאנף, ולחסוך לאיתן וחניק את הנסיעה המיותרת מיוהו לבאנף וחזרה. וכמו תמיד (כבר ניחשתם בטח) ,המזל אכן האיר להם פנים. לא רחוק ממסלול הטיול המתוכנן שלנו לאותו יום, נמצא קמפגראונד על בסיס מקום פנוי, שניתן לשמור בו מקום עבורנו ללא פקיד בכניסה, וללא הזמנה מראש. ההחלטה התקבלה מיידית, התשלום בוצע במקום, והחלקה ש"כבשנו" ללא קרב נשמרה באמצעות צידנית שהוצבה במקום ופתק שהוצמד אליה. ככה זה עם האמון בקנדה... (לא האמנו למראה עינינו!). גם המקום המוזמן בבאנף בוטל (כמעט ללא עלות נוספת), ואנחנו המשכנו משם למשימתנו הבאה: איתור מקום חנייה זמני לקראוון, ללא תשלום, לקראת הטרק המתוכנן של הזוג לירון בפארק ג'אספר (החל מה-9/8). גם המקום הזה נמצא במהרה (בעזרת המזל או השם), וכולנו התפננו בלב קל ומאושר להמשך הטיול שלנו. לפני שאמשיך, אציין אולי, שכמו לכל הפארקים שקדמו לו, גם לפארק יוהו יש תווי היכר ואופי מיוחד משלו. הוא פחות מסודר ומתויר מקודמיו, טבעי ופראי יותר מ-3 הפארקים הקודמים, אבל לא פחות מהם- מדהים ביופיו.
*היעד שלנו הפעם- מפלי וופטה. בתחילת המסלול, חגגנו מסיבת יומולדת קצרה ומאולתרת לאיתן (מבלי לציין את גילו המדוייק נאמר רק, שהוא הצעיר שבחבורה). למרות פשטותו האירוע כלל - שירים, ברכה, עוגה קטנה ומתנות- בקיצור, אירוע כהלכתו! מכאן המשכנו למסלול טיול מוצל וחביב, שהוביל בקצהו לשורת מפלים מדהימים בעוצמתם וביופים, קשת בענן בין רסיסי המים, ואגם למרגלותיהם.
התקרבנו והתרחקנו, צילמנו מכל הזוויות, ועשינו פיקניק על שפת האגם (עם כיסאות הישיבה שלנו) כמיטב המסורת. איילה יפה שנלכדה בין המבקרים במקום חצתה בריצה את המים הרדודים ונעלמה בסבך. היה יפה ומרגיע ופסטוראלי, וכשכולם החליטו להתקרב שוב אל המפלים – אני בחרתי להישאר לשבת, לשמור על הציוד ולחלום בהקיץ... באותו ערב זאביק ואני חזרנו לישון שוב בקראוון. עוד 2 לילות משותפים לפנינו- החזרנו את הבגדים לארונות.
*כנגד כל הסיכויים, חניק ואיתן מתעקשים לנסות שוב את מזלנו, ולעלות מחר לשאטל לאגם אוהרה. מאפריל כבר נמסר לנו מכל המקורות, שאין סיכוי להגיע לאזור ללא הזמנה, וכי כל המקומות לאגם תפוסים זה מכבר. אבל בחור אחד, ששוחח עם איתן בדרך לסיקס גליישרס סיפר לו, שהוא הצליח לעלות לאוטובוס ללא קושי "על בסיס מקום פנוי"- אז גם אנחנו קפצנו לנסות (ממילא חנינו בקרבת מקום). ומה אתם חושבים קרה? ניחשתם נכון! כמובן שעלינו אחר כבוד לאוטובוס ובילינו יום שלם באיזור האגם. עוד אגם מושלם במלוא הדרו, ועוד יום שלם של טיפוסים, נופים מדהימים ושלל אגמים נוספים בגדלים וצורות שונות, יתושים טורדניים בצרורות, ודרך מפרכת, שלראשונה, התקשיתי להתמיד בה.
יד על הלב- כבר רציתי לחזור. הרגשתי שחציתי את גבול היכולת (או הסיבולת) שלי. בסופו של דבר החלטנו להתפצל- חניק ואיתן בדרכם לעוד אגם מקסים, וזאביק ואני בירידה התלולה חזרה לאוהרה. לקראת הסוף הם השיגו אותנו בכל זאת. יחד התיישבנו על גדות האגם לשיחת אקטואליה מוזרה עם שני פנסיונרים קנדיים שהדגימו לנו עד כמה הבעיות של אנשים דומות בכל העולם (לפחות בחלק המערבי-ה"וואפסי" שלו), ולבסוף קינחנו ברחצה (של איתן, אלא מי?)
+ רביצה על החוף מול הנוף עד מועד האיסוף של השאטל.
אחרי הצהריים, עוד הספקנו לעבור באתר המציג את "פרוייקט הרכבת" האזורי, (שנועד לפתור את סכנותיה של המסילה הקודמת), ואפילו לבקר לסיום ב"מפלי טקקאו" הגבוהים והמרשימים, לטייל ולצלם סביבם, ולהצטלם בעצמינו למזכרת על "הכסאות האדומים" המפורסמים. לינה אחרונה ב"קרוואן לירון" הזכור לטוב- וממשיכים צפונה.
דרך הקרחונים – 8/8/22
זהו היום האחרון של הטיול המשותף שלנו עם חניק ואיתן! אמנם עוד מתוכנן לנו אירוע פרידה קצר לפני הטיסה לארץ, אבל מכאן אנו ממשיכים ל-3 ימי בילוי בנפרד- זאביק ואני בפארק ג'אספר, וחניק ואיתן - בטרק עצמאי שאירגנו לעצמם לפני ביקורן הצפוי של לילי ודלית.
היום מתחיל בסידורים הכרחיים של חניק ואיתן סביב הקרוואן והכנתו לבאות, ובהמתנה ארוכה שלנו במרכז המבקרים של לייק לואיז. אחרי שסיימנו קפה, קניות, וסידורים משלנו, ולאחר שכבר עייפנו מההמתנה הממושכת והיום שנוזל לנו בין האצבעות, החלטנו לצאת לדרך ולהתקדם (למרות קשיי התקשורת באזור) בתקווה שיחברו אלינו בהמשך.
דרך הקרחונים- כשמה כן היא. דרך נופית מהממת שלאורכה מסלולי טיול ותצפיות נוף מרהיבות אל עבר הפסגות המושלגות וכל מה שמסביבן: מים וצמחייה עשירה, אגמים ומפלים, "נזילות" על הסלעים, ויופי הררי שאין לתאר במילים. בכתב, אני יודעת, הכל נשמע לכם דומה- אולי אפילו משעמם- אבל כשאתה נפגש בזמן אמת עם הנופים הללו- הנשימה פשוט נעתקת! לכל אגם או מפל מופע משלו, וכל הר או קרחון -מיוחד ואחר. עם איתן וחניק נפגשנו סופסוף בתצפית הקסומה (מהכביש ממש) על אגם ה-BOW והגליישרים המזינים אותו, ומשם התקדמנו לעוד כמה מסלולי תצפית קצרים אך מהממים ביופים "על הדרך".
כך, בצער רב ובלב כבד אנחנו נאלצים להיפרד בחיבוק ממארחינו המושלמים עד כה- ללא טקסים וללא קפה, מתנחמים בכך שעוד נתראה בקרוב לסעודת פרידה בג'אספר. ביי-ביי Iceland ! גם אלייך עוד נשוב בדרכנו חזרה.
ג'אספר- העיירה והפארק – 8/8-11/8
זה היה אקורד הסיום המענג, של מסע מופלא! אחרי סידרת ההכשרה והאימונים שעברנו, הגענו לג'אספר בשיא הכושר שלנו, ומצד שני- שבעי חוויות ומראות מספיק, כדי להאט מעט את הקצב, לנשום את היופי עמוק לריאות, וליהנות מכל רגע... קיבלנו דירת אירוח צנועה- חשוכה ו"מרתפית" משהו, אבל ממש מספקת לצרכינו, הדרכה ומפות מעולות מבעל הבית (שהוא מדריך טיולים במקצועו) לגבי אפשרויות הטיול והבילוי באזור, וחופש בלתי מוגבל לבחור, ולנהל את הזמן כאוות נפשנו. עוד באותו ערב יצאנו לשוטט קצת בעיירה הקטנה והצבעונית, והתאהבנו בה ממבט ראשון: השקט והרוגע שהיא משרה, הבתים הצבעוניים עם החצרות המטופחות לימי הקיץ הקצרים, המרכז שכולו שני רחובות שוקקי-חיים ותיירים, וההרים הגבוהים סביב לה... מין "עיר-צעצוע", אפשר לומר. את יום המחרת הקדשנו בעיקר לאטרקציות בקרבת מקום- טיולים באגמים פטרישיה ופירמיד המקסימים, מפגשים עם פרחי בר ובעלי חיים נחמדים ובלתי מזוהים (כולל בעל קרניים כל שהוא, שברח אל בין השיחים, ומשפחת איילים קנדיים ש"קפצה" לשחות במימי האגם), ביקור באי קטן בלב האגם שצמחייתו שוקמה לאחרונה, וחוויית שייט מתקנת בסירת קאנו.
נוהל הארוחות בדרך, כולל כסאות וקפה (במקום תה)- יושם בהקפדה. לפנות ערב צעדנו לנו ב"כביש עוקף ג'אספר" שהתגלה כסתמי למדי, ביקרנו במספר חנויות מזכרות, הצטיידנו בכמה מצרכי סופר, וערכנו לנו ארוחת ערב צנועה בחצר ה"צימר" הנחמד שלנו.
למחרת עם שחר יצאנו צפונה, לכיוון קניון ואגם מליין. מסלול רגלי מדהים ביופיו בערוץ הקניון העמוק וחזרה (שם התרחש מפגש בלתי צפוי עם חברים של נועה וגיל), ואחריו – נסיעה בדרך הררית מהפנטת, דרך אגם מדיסין המכשף (כן, עוד אחד, שונה מקודמו) , עדר איילים שהתפספס בצילום, ולבסוף- אגם מליין במלוא יופיו והדרו.
ליקקנו גלידה במסעדה שעל צלע ההר, השקפנו על האגם המושלם שמתחתינו, והרגשנו שוב על גג העולם.
האמת, כמעט שהתפתנו לקרוז מודרך של שעה וחצי בספינת התיירים ששטה על האגם לכל אורכו, אבל היה יקר ומאוחר מדי אז ויתרנו. במקום זאת, חזרנו לג'אספר העיירה, קנינו מתנות קטנות לילדים ולנכדים וניסינו להתנחם בארוחת ערב במסעדה מומלצת בעיר (הציון הסופי? תלוי את מי שואלים...).
יום הבילוי האחרון שלנו בג'אספר, היה גם העמוס ביותר: את שעות הבוקר הקדשנו לדרך לא סלולה, מיוערת ושוממה מאדם, שלאורכה זורם נהר בראשיתי רחב ידיים, והיא מובילה לאגם בוצי ודלוח למדי הקרוי משום מה- "אגם מואב" כאן, הובטח לנו, יש סיכוי גבוה לראות דובי גריזלי יורדים לשתות מים, אם מזלנו ישחק לנו... טוב, אז הוא לא שיחק ! למה מי אנחנו? חניק ואיתן? מה שכן שיפר לנו את המורל, היו שני כסאות אדומים שמוקמו בנקודת נוף נהדרת על שפת הנהר, והעידו, שביקרנו במקום מוכר וראוי ואיננו קורבן לתרמית כל שהיא. כשהתייאשנו סופית מהדובים, פנינו אל הדרך העולה לכיוון הר אדית קאבל- עוד פנינת תיירות מפורסמת של הפארק הזה: ההר, שגובהו למעלה מ-3000 מ' ופסגתו מכוסה לבן מציע למבקרים עוד אטרקציה ייחודית שלא ראינו עד כה: למרגלותיו פרושה מין "בריכת קרחונים" מופלאה, מלאה בשברי קרחונים שגלשו מההר , ונגישים כעת לכל דורש. בתמונה, ניתן לראות את זאביק מניף בגאווה חתיכת קרחון כזה- כאילו כבש זה עתה את האוורסט.
עוד לפני שהגענו למרגלות ההר, פגשנו בדרכנו את הטנדר המוכר של איתן וחניק, שבדיוק סיימו כנראה את הטרק שלהם. הטמנו עבורם פתק אהבה בידית הדלת, מה שגרם להם להמתין לנו על השביל מאוחר יותר, באמונה שלמה שיפגשו בנו בסופו של דבר. ומה אתם חושבים שקרה? כמובן שנפגשנו על אם הדרך, כנגד רוב הסיכויים, כרגיל. עוד לפני הפגישה הזו, זכינו במפגש עם מרמיטה ענקית, (או שמא חיה דומה? נראית יותר כמו שועל משונה...), שחמקה לה בין הסלעים...עם חניק ואיתן סיכמנו להיפגש כ-3 שעות מאוחר יותר, לאחר שהם יסיימו את ההתארגנות שלהם, ואנחנו נסיים בינתיים מסלול אחד אחרון- מסלול "ששת האגמים". המסלול, שהיה קצת משעמם בתחילתו, ואף ארוך ממה ששיערנו, אכן הוביל בסופו של דבר לשרשרת אגמים מקסימה, שהפכה את המאמץ למשתלם ביותר, אלא שלא היה לנו די זמן ליהנות מהם (שם גם פגשנו יותר ישראלים מטיילים משפגשנו בקנדה כולה, אולי משום שמדובר במסלול קל יחסית ומתאים מאד למשפחות). לצערנו, נאלצנו לחלוף על פניהם בדהרה, כדי שלא לעכב יתר על המידה את חניק ואיתן, ולהתייצב בזמן למסיבת הפרידה המתוכננת. אז נפגשנו לבסוף, ומצאנו לנו מסעדה כלבבנו, אכלנו ושתינו בירה כיד המלך, וסיכמנו, וברכנו והודנו מכל הלב. אכן, זו הייתה זכות גדולה והזדמנות של פעם בחיים, לעבור ביחד אתם את המסע הנהדר הזה! אין עליכם, אחותי!
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה?- 12/8-13/8
בצער נפרדנו מג'אספר היפה, ומהטיול כולו. החזרה דרך ארץ הקרחונים הקהתה קצת את כאב הפרידה, ואפשרה לנו הצצה- אקסטרה למפלי אטבסקה האדירים, לגימת כוס קפה שהחמצנו במרפסת מרכז המבקרים, ותצפית מרהיבה על אזור הביצות שפספסנו בדרכנו לכאן.
גם נופים שפגשנו קודם לכן נראו קצת אחרת מנקודת המבט החדשה. בסופו של יום הגענו שוב למלון המוכר בקלגרי, אלא שהפעם זכינו משום מה בחדר מהודר ומפנק יותר. לרשותנו רק שנת לילה קצרה- וממהרים לטיסה. ההכרה שננחת עוד מעט על קרקע המציאות מתחילה לחלחל, ואתה גם העייפות, והגעגועים הביתה.
יכול להיות שזה נגמר?
נספחים ל"מיטיבי לכת"
1. דברים שלמדנו מחניק ואיתן, ועדיין משתדלים ליישם:
א. כוון אל המטרה- לעולם אל תוותר מראש!
אם תשתדל מספיק, ותאמין מספיק – זה אכן יקרה!
ב. לך קדימה עם הבחירות שלך.
סמוך עליהן, סמוך על התהליך, סמוך על מזלך הטוב
לעולם אל תהסס או תבדוק את עצמך לאחור.
ג. קבל טעויות ותקלות בסבלנות ובקור רוח-
לכל בעיה יש פתרון!
ד. נהג באחרים בנדיבות ואל תתעסק בקטנות,
זה תמיד משתלם בסופו של דבר!
ה. התיידד עם מטיילים סביבך- תמיד יש משהו ללמוד מהם!
ו. התכונן ליום המחרת אבל אל תדאג בגללו
לסיכום, אני מקדישה להם את שורות השיר הבא באהבה גדולה, ובגעגועים:
"...כמו שביל החלב שחוצה את השמים
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים
משהו בך יאמר לך המשך בדרכך
הו, לך ישר,
לך לבד
אל תפחד
אוהואו
אל תכעס
לך תמים
לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב
הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק
והאינסטיקט מראה ובורא לו את הדרך
משהו בך יאמר לך המשך בדרכך..."
(יוני רכטר)
2. ביטויים ומילים חדשות שלמדנו במהלך הטיול:
- Avalanche – מפולת שלגים
- Pit – בור (ובמקרה שלנו- הבור של השירותים ללא מים, שנפוצים בכל אתרי הטיול בצפון אמריקה)
מכאן נגזר גם חידוש הלשון המעולה של זאביק: "אני הולך לפטפט" (שהוא כמובן שילוב של "פיט" ו"לפשפש")
- Cascade - אשד, זרם מים מהיר
- Creek – ערוץ, נחל, פלג
- Bear, Bear, go away! – ככה מגרשים דוב...
- switchbacks - "זיגזגים בדרך העולה אל ההר". ממשפחת לירון למדנו שכאשר הטיפוס ארוך וקשה רצוי ללוות בשירת "אחד מי יודע" בסדר יורד עד הפסגה
- Everything you bring in- You take out with you – הנחייה חדה ובהירה למטיילים, לגבי התנהגות בפארק (הלוואי עלינו. יותר מזה אנחנו לא צריכים...)
3. המלצה חמה לכל מי שיכול ואוהב לטייל:
לכו על זה!
איזה כיף לקרוא חוויות מהאיזור והאתרים מהם חזרנו לפני מספר ימים. הרוקיז הקנדיים מדהימים ומרחיבים את הלב. תענוג!
השבמחקמסתבר שהיינו באותם מקומות בהפרש של ימים בודדים, ונוכל להשוות חוויות.