עונה שנייה- איתן וחני חוזרים לחלום

איזה אפריל היה לנו !

אחרי חודש שלם של ביקור בארץ שכלל:

מפגש מרגש עם הילדים והמשפחה

ליל סדר משפחתי גדול (תודה לדלית וזאביק)

פגישות עם חברים

הגעה לכנס תפני"ת הראשון במכון ויצמן

הרבה שעות בטיפול ותחזוקה בבית ובגינה (בעיקר איתן)

ובעיקר- הרבה זמן איכות עם רופאי השיניים שלנו... 

"לסגור" עם כל המתכננים לבוא לבקר אותנו תאריכים ותכנית כללית (מי שעוקב אחרינו יודע כמה קשה לנו לתכנן מראש...

הספקנו להגניב יום טיול עם מרבי בנחל אשלים (היה מקסים)

ליווינו את מרב לטיסה שלה לטיול הגדול בדרום אמריקה.

יום ב'-ג' 2/3.5.22

איתן וחני נוחתים אחרי טיסה ארוכה בלאס וגאס החמה רק כדי לגלות שאחת המזוודות נשארה בקונקשן בשיקאגו. משאירים את פרטי הקראוון פארק בו נשהה הלילה כדי שיביאו לנו את המזוודה בהמשך היום, ולוקחים מונית למגרש האחסנה בו חיכתה לנו המפלצת כל החודש. למרבה המזל הטנדר מניע במכה ראשונה, הנורה הכתומה עדיין איתנו :(  והקראוון נקי (סופות האבק של לאס ווגאס לא הצליחו להיכנס מבעד לחלונות הסגורים), ואפילו כל מה שהוזמן מאמזון (מנגל גז כבר אמרנו?) מחכה לנו במשרד של המגרש.

היום וחצי הבאים מוקדשים להתארגנות והצטיידות, ובין לבין אינספור שיחות ליונייטד איירליינס שכל פעם מבטיחים שעוד כמה שעות תגיע אלינו המזוודה. לבסוף, בשעה 15:00 אחר הצהריים דופקת על דלת הקראוון השליחה עם האבדה, אבל אנחנו כבר מחליטים לצאת רק למחרת בבוקר.

יום ד' 4.5.22

יוצאים על הבוקר לכיוון עמק המוות. האזור הכי נמוך בצפון אמריקה (86 מ' מתחת פני הים), הכי חם ויבש, משהו שקצת מזכיר את איזור ים המלח (רק הרבה פחות נמוך...).

עוצרים לתצפית יפה על המדבר ב- Zabriskie Point

ומשם ממשיכים למרכז המבקרים ולחניון הקראוונים.

אחר הצהריים איתן וחני לא מוותרים על מסלול לאורך "הרכס של דנטה " (בעיקר כי בגלל שבגובה קצת יותר קריר כאן)

וחוזרים כדי לנסות לראשונה את המנגל החדש.

יום ה' 5.5.22

משכימים קום, כדי לאחל  לאמיר שלנו בהצלחה (הוא היום מציג פעם ראשונה את המאמר שכתב עם המרצה שלו, בכנס מדעי באוניברסיטת קנט!), ויוצאים לטייל ב Sidewinder Canyon , קניון שהולך ונהיה צר, ו"נשפכים" אליו 4 קניוני חריץ צרים ויפים.

הטמפרטורות מטפסות ואנחנו נהנים מהצל בערוצים העמוקים ומסיימים את המסלול לפני הצהריים.

בדרך חזרה לקראוון עוד עוצרים בבקעת המים הרעים Badwater Basin, בקעה שמכוסה במלח עם כמה שלוליות של מים מלוחים, ומדמיינים לנו שזה כנראה מה שיקרה בסוף לים המלח אם הוא ימשיך להתייבש

עוברים גם בדרך הנופית "פלטת הצבעים של האמן", שעוברת בין הרים וגבעות בשלל צבעים (מצפה רמון?),

וחוזרים להתחבר לקראוון ולהתחיל את הנסיעה המאתגרת ביציאה מעמק המוות.

מאתגרת – בלשון המעטה... הדרך מטפסת בעלייה מגובה מינוס 80 מ', ועד מעל 1700 מ', בחום של 35 מעלות. כזכור- הטנדר המסכן שלנו גורר אחריו קראוון ששוקל 7 טון! לאט לאט המנוע מתחמם, ואיתן נאלץ לעצור כמה וכמה פעמים בצד הדרך הצרה והמפותלת כדי לתת למנוע להתקרר...פחד אלוהים!! בנוסף לכל זה גם עוברים תחנת דלק ש"בנינו" עליה ומגלים שאין בה דיזל.

נו, טוף, בסוף יש גם סוף לעליות, גם הטמפרטורות יורדות ככל שעולים, וגם מגיעים לתחנת דלק הבאה בשלום... ממשיכים בנסיעה הארוכה לכיוון אגם איזבלה בו החלטנו לחנות ללילה. הנוף משתנה לגבעות ירוקות ומיוערות- יצאנו מהמדבר.

יום ו' 6.5.22

קמנו לנוף אגם איזבלה היפה 

ויוצאים לכיוון הפארק הלאומי הסקוייה. שוב נסיעה ארוכה ומאתגרת בדרך צרה ומפותלת, בעלייה כמובן- ולקראת הצהריים מגיעים למרכז המידע בכניסה הדרומית של הפארק. בהמלצת ריינג'רית נחמדה, מוציאים ווילדרנס פרמיט (אישור ללינת שני לילות בשטח) לטרק של 3 ימים. אבל- איתן וחני נתקלים בבעיה: אנחנו מתכננים להשאיר את הקראוון בצד השני של הפארק, בו אמורים להיות מקומות שבהם מותר להחנות ביער, ללא תשלום (כל המקומות בפארקים ה"מסודרים" תפוסים מזה חודשים), אבל הדרך לשם תלולה ומפותלת מידי ומותר ליסוע בה ברכבים שלא עולים על אורך של 22 פיט. במקרה שלנו- הטנדר לבד מגיע לאורך הזה. בלית ברירה אנחנו פונים אחורה כדי להקיף את כל הפארק, סיפור של כמה שעות נסיעה. בדרך עוצרים בחנות ייעודית למטיילים להצטייד במזון יבש המתאים לטרקים, ובמכשיר לסינון מים. מסתבר שמותר לשתות מהמים בנחלים שבדרך רק לאחר סינון מפני חיידקים.  השעות מתקדמות וכדי לא להכנס לחושך בדרך העולה לפארק מצפון, אנחנו מנסים למצוא מקום לחנות ללילה. אחרי שיטוט של שעה בסביבה ללא הצלחה- אנחנו מחליטים, בפעם הראשונה מאז התחלנו את המסע- לחנות במגרש חנייה של וואלמארט. במבוכה קלה נכנסים לסניף, ומקבלים אישור מאחראית המשמרת. מה נאמר- לא נעים, אבל גם לא נורא. מקפידים "בתמורה" לקנות כמה מצרכים חסרים, אוכלים משהו ומתמוטטים למיטה (בעיקר הנהג שבינינו).

יום שבת 7.5.22

מתעוררים מוקדם (בכל זאת כדאי לצאת מפה לפני שמגרש החנייה מתמלא) ויוצאים לכיוון הכניסה הצפונית של הפארקים הלאומיים הסקוייה וקניון המלכים. שוב דרך מאתגרת ומפותלת, עולים לגבהים של מעל 2000 מ', הנופים- מדהימים. מגיעים לאזור בו היינו אמורים לחנות, רק כדי לגלות שכל דרכי היער סגורות עד פתיחת העונה הרשמית ב-25.5.... בקושי מוצאים מקום בו ניתן להסתובב עם כל המפלצת שלנו, ונוסעים חזרה עד שאיכשהו מצליחים למצוא פינה אחת בה חוקי להעמיד את הקראוון . וואלה, ניתן לנשום לרווחה אוווו...

מתנתקים מהקראוון, ונוסעים סוף סוף לנסות לראות איזה עץ סקוייה לרפואה. אחרי 3 ימי נהיגה רצופים בדרכים משוגעות ועם 7 טון מאחוריו- איתן נשבר ומוותר על ההגה בפעם השנייה מאז תחילת המסע! חני קצת נלחצת בהתחלה- אבל מהר מאוד לומדת להנות מהשליטה בטנדר הענק בכביש הצר. איתן גם נלחץ- אבל עייף מכדי להתנגד.

נוסעים ל"יער הענקים" (giant forest)  לראות את העץ הגדול בעולם- ג'נראל שרמן (האמריקאים נתנו לעצים שמות של גנראלים מפורסמים) ועוד אי אילו ענקים שכמוהו.

הסתובבנו קצת באזור ג'נראל שרמן להתידד עם עצי סוקויה מחוסרי שמות

עושים עצירה במוזיאון הקטן שבמקום כדי לשכור "bear canister"- מיכל אטום שחייבים לסחוב איתנו לטרק, בו אנחנו אמורים לשים את כל האוכל, כלי הרחצה והזבל, ששום דב לא יאכל לנו את האוכל. בואו נגיד שאחרי שאנחנו מקפידים לקנות את הציוד במשקל הכי קל שיש ואת האוכל שתופס הכי פחות מקום- המיכל הזה גורם לך להרגיש די אדיוט... (תמונה של המיכל בהמשך...)

משם נוסעים לנקודת תצפית על העמק למטה " הסלע התלוי" אבל לצערנו העמק מכוסה רוב הזמן בעננים ואנחנו בקושי מצליחים לתפוס שניות ספורות של הנוף המדהים שלמטה. אפילו מצליחים לרגע לראות את הדרך שמובילה לדרום הפארק ומבינים למה לא יכולנו לסוע בה עם הקראוון. ממשיכים ל"סלע מורו" – הצופה לכיוון השני, גם הפעם העננים לא ממש מאפשרים לראות את הנוף- אבל אנחנו מחליטים לעלות את כמה מאות המדרגות "בשביל הספורט והאתגר". עולים עד "אחו הקרואסון" ועושים סיבוב מסביבו. בדרך אנחנו פוגשים זוג אמריקאים שמספר לנו בהתרגשות שלפני כמה דקות הם ראו דב באמצע האחו, ואפילו הראו לנו תמונה של דב קטן ושחור שהצליחו לתפוס במצלמת הטלפון.. כמובן שמאותו הרגע , כל סלע נראה לחני כמו דב פוטנציאלי. סך הכל כבר מתחילת הטיול חני מחכה למפגש הראשון עם החיה המדוברת ביותר בפארקים באמריקה...

בדרך למטה חני עוברת עם הטנדר בתוך גזע של עץ סקוייה שנפל, איתן מצלם כמובן...

יום ראשון 8.5.22

איתן וחני משכימים קום, נוסעים שעה וחצי (מתוכם כרבע שעה בדרך עפר שלא ממש ברור מה אמורים לעשות אם בא רכב ממול..) לתחילת המסלול middle fork trale. המסלול עולה במעלה נהר הקוואה Kaweah, לאורך כל הדרך מרבדי פרחים בכל הצבעים. חני מתלהבת (איתן, תצלם!), איתן טוען שאחר כך התמונות משעממות, אז אתם תחליטו!

האמת שפגשנו המון סוגי פרחים, חלקם מוכרים לנו וחלקם לא. 

בדרך חוצים בדילוג מעל אבנים כמה פלגים (פלגים- בואו נגיד שבכל אחד מהם זורמת כמות מים שלא מביישת את מקורות הירדן!) 

הפלגים מתנקזים לנהר ששוצף למטה, העיניים לא מפסיקות לבלוע את המראות- מרחיב לב ממש. מידי פעם פוגשים מטיילים הבאים מולינו או שעוקפים אותנו, אבל רב הזמן אנחנו ממש לבד.

 

הדרך ממשיכה במגמת עלייה כל הזמן (עולים בערך 900 מ' בגובה), רובה בתוך יער מוצל, מידי פעם נאלצים לדלג מעל גזעי עצים שנפלו על השביל, עד שלאחר 18 ק"מ, לקראת חמש מתחילים לרדת לכיוון המקום בו נחנה ללילה- על שפת הנהר שלמטה. 

מתארגנים לשינה, לא לפני שדואגים לקשור את "מיכל האנטי דובים" שלנו לעץ סמוך, לפי ההנחיות שקיבלנו. 

שוב- תחושה קצת מטופשת, אבל אנחנו זורמים. הקור מבריח אותנו לתוך האוהל עוד לפני החושך.

(תמונה של ה bear canister ליד האוהל שלנו)                                                                                                     

יום ב' 9.5.22

מתעוררים לקור מקפיא, מתחת ל-0, איכשהו מצליחים לצאת מהאוהל ולהתארגן ליציאה. איזה מזל שאנחנו חוזרים היום לאותו מקום אז אין צורך לקפל את האוהל ושקי השינה! היום אנחנו מתכוונים לעלות עוד כ-600 מ' בגובה, ל-bear paw medow, אחו שבו אמורה להיות תחנת ריינג'רים, ומשם להגיע לאגם המילטון. העלייה מתחילה בקור מקפיא, הידיים קופאות על מקלות ההליכה, הפנים כואבות, ואנחנו מנסים להתחמם בהליכה מהירה ככל שהנשימה מאפשרת בעלייה התלולה. בשלב מסוים יוצאת קצת שמש, ואנחנו מעיזים לעשות הפסקה לארוחת בוקר. ממשיכים ללכת, ולפתע זה מגיע- חני מבחינה בדב גדול ובלונדיני החומק לו בין העצים. איתן! דב!  חני צועקת בלחישה, ואיתן מספיק לראות את התחת שלו לפני שנעלם. המפגש הראשון שלנו עם דב חלף תוך 2 שניות! ההתרגשות בשמיים. 

המפגש הבא שלנו הוא עם מי הנחל הקפואים- צריך לחצות לצד השני אבל הפעם הסלעים רחוקים זה מזה והזרם חזק- פחד! אין ברירה, מורידים נעליים ומכנסיים ארוכים ומתחילים לחצות. המים קפואים, כפות הרגליים כואבות למות וצריך כל הזמן לדאוג לא להיסחף בזרם. 

כשאנחנו מגיעים לצד השני- הרגליים שלנו כחולות ממש! לאחר החציה אנחנו ממשיכים לעלות, העלייה תלולה, ולצערנו עננים מכסים את השמיים כך שאפילו טיפת השמש שהייתה חודרת בין העצים- לא קיימת יותר. הקור חודר לעצמות והעלייה תלולה וקשה... כשאנחנו סוף סוף מגיעים לאחו למעלה, הקור אפילו לא מאפשר לנו לשבת להפסקת צהריים. 

לפחות נפגשנו למעלה עם חבורת איילות חמודות, 

ושני יצורים חמודים שגרים בתחנת הריינג'רים הנטושה כנראה עד פתיחת העונה הרשמית.

(אחר כך הבנו שקוראים להם בשם הלא נחמד- חולדת הכותנה) 

הקור והשעה המאוחרת גורמים לנו לוותר על הכוונה להמשיך לאגם המילטון. קצת תמונות נוף ואנחנו מתחילים לרדת בחזרה.

בירידה הדרך לוקחת פחות זמן, מה שמביא אותנו די מהר לחצות את הנהר שוב, כולל כל הנוהל של הנעליים והבגדים...

איתן וחני מנצלים רגע של שמש, ועוצרים להפסקת צהריים. חני הולכת רגע מאחורי שיח לעשות פיפי, כשאיתן שומע רעשים בסבך הוא מרים את ראשו כדי להזהיר את חני שכנראה הגיעו מטיילים – ורואה מול עיניו דב, בלונדיני וחתיך כמו מקודם (אולי זה אותו אחד?). לרגע הוא מתלבט האם לקרוא לחני או לצלם. למזלו הרב הוא מחליט לקרוא לחני שמוצאת את עצמה עומדת ומסתכלת לדב בעיניים כמה שניות. איתן מנסה לשלוף את המצלמה- אבל הדב כבר בורח. אין ברירה, תאלצו להאמין לנו.

ממשיכים לרדת ומחליטים לעשות עיקוף קטן כדי להגיע לחורשת עצי סקויה ב"אחו העצים האדומים" (redwood meadow). בדרך חוצים עוד נחל – הפעם בקפיצות על הסלעים, ולקראת 17:00 מגיעים לחורשה. אמהל'ה, העצים האלו באמת ענקיים!

מכאן יש התלבטות- לחזור מסביב למחנה (סיבוב של 3 ק"מ) או לרדת 1/2 ק"מ ישר לנחל הגדול ולחצות אותו ממש ליד המחנה. הבעיה שכל המטיילים שדיברנו איתם בדרך טענו שהחציה של הנחל במקום הזה מסוכנת מידי... אנחנו מחליטים לקחת את הצ'אנס ולרדת לנחל לבדוק בעצמינו, במקרה הכי גרוע נחזור על עקבותינו ונעשה את הסיבוב הארוך, בתקווה שלא נכנס לחושך (מזל שיש לאיתן פנס בתרמיל). במהלך כל הירידה התלולה חני מדמיינת איך היא תקלל אם בסוף תצטרך לעלות אותה בחזרה... כשמגיעים לנחל רואים שאכן במקום הזה ממש בעייתי לעבור, אבל כמה עשרות מטרים משם יש מקום שנראה קצת יותר מבטיח... מורידים נעליים, מכנסיים ו- איכשהו מצליחים לעבור, ממש 20 מטר מהאוהל שמחכה לנו. וואו, איזה מזל!

יום ג' 10.5.22

הדרך חזרה היא במגמת ירידה ברובה, אנחנו עושים אותה כמעט בריצה. יש משהו נחמד בלחזור בדרך שעברנו בה שלשום, תוואי הדרך מוכר: הנה הערוץ שישבנו בו להפסקה, זו העלייה ששלשום הייתה נראית קשה- עכשיו בירידה פתאום זה הרבה יותר קל. אנחנו חולפים שוב על פני מרבדי הפרחים הצבעוניים שגורמים לנו להריח את הסוף. ככל שיורדים גם מזג האוויר מתחמם קצת, אפילו לרגעים איתן משתעשע במחשבה לטבילה במי אחד הערוצים, אבל ענן שבדיוק מסתיר את השמש מוחק מיד את הרעיון מראשו. לקראת 14:00 אנחנו מגיעים לטנדר שלנו שחיכה לנו בסבלנות 3 ימים והמקלחת של סוף הטרק נראית קרובה מתמיד.

בדרך חזרה לקראוון אנחנו עוצרים רגע ליד המוזיאון כדי להחזיר את "מיכל הדובים" ופתאום אנחנו מבחינים בפתיתים לבנים באוויר- יורד שלג! אנחנו מבינים שכהרגלינו, אנחנו מביאים אתנו גל קור לכל מקום שאנחנו מגיעים אליו (עיין ערך לואיזיאנה, סן אנטוניו, ופלגסטף מהעונה הראשונה). מי ציפה לשלג במאי בקליפורניה? עולים בעליות לכיוון הקראוון שמסתבר חונה בנקודה הכי גבוהה בפארק, ולכן גם הכי קפואה. הדבר הראשון שחני עושה שהיא נכנסת לקראוון זה להדליק את המפסק של חימום המים למקלחת- רק כדי לשמוע את איתן צועק: תכבי, נדלקה כאן אש! מסתבר שיש גוש של קרח על הצתת הגז ונוצר קצר. מזל שאיתן היה שם כדי לכבות. עוד שעה עבודה של איתן על המערכות מביאות לנו לפחות את האפשרות לחמם את הקראוון (יש חימום על גז). טוב נו, מזל שיש לנו גנרטור, נדליק את מחמם המים באופציה החשמלית שלו. מחכים 40 דקות, ומנסים לפתוח את הברז לבדוק האם התחממו כבר המים. אמה מה- לא יוצאים מים! בקיצור- כל המים קפאו בצינורות מרוב קור. המקלחת מתרחקת מרגע לרגע, ואיתה גם מצב המוראל... אחרי שעתיים פתאום חני עולה על הרעיון- נחמם מים בסיר על הגז ונעשה מקלחת דלי, כמו בהודו. החיים נראים אחרת אחרי מקלחת, תאמינו לנו.

יום ד' 11.5.22

אנחנו נוסעים לכיוון קניון המלכים (kings canyon) - פארק לאומי צמוד, לבדוק אפשרות לטרק נוסף של יומיים. הנסיעה שוב בדרך מפותלת (כבר אמרנו?) לתוך קניון צר שקירותיו הזקופים עשויים שיש ובתחתיתו שוצף נהר אימתני. הנופים פשוט מהממים. 

אנחנו עוברים ליד שלט ל"מערת בויידן" ומחליטים לבדוק מה יש שם. למזלנו בדיוק יוצא סיור מודרך לתוך המערה ואנחנו מצטרפים. המדריך חביב במיוחד, ושופע הסברים וסיפורים. 

איזה כייף זה לראות מי שאוהב את עבודתו! 

בסיום הסיור יש אופציה למי שרוצה לעבור בתוך נחל קטן שזורם במערה, איתן וחני כמובן לא מוותרים על ההזדמנות, איתן צולח את העניין כמעט יבש, וחני כמובן יוצאת בנעליים רטובות למדי. מזל שנעלי הטיולים נמצאות באוטו- אז אפשר להמשיך את היום. בסיור אינו היו גם כמה ריינג'רים מהפארק, ומהם הבנו שהטרק שחשבנו לעשות ביומיים- הוא בעצם לא ארוך ומספיק לו 4-5 שעות. אנחנו מחליטים לבוא שוב למחרת ולטייל בו. 

עוצרים לאורך הדרך במפלי הגריזלי, 

בנהר השואג, 

וחוזרים לקראוון. המים בצינורות עדיין לא הפשירו, אבל אנחנו כבר מתורגלים בהרתחות.

יום ה' 12.5.22

חני ואיתן יוצאים לטיול למפלים המסתוריים. כל הדרך היא במעלה הנהר, מים בצבע טורקיז יפהפה, זרימות אינסופיות בכמויות מרשימות ביותר, פשוט מקסים. 

מגיעים למפלים המסתוריים שנקראים כך בגלל רסס הטיפות שמסביב, שגורם להם להיות בתוך "ענן" תמידי.

אנחנו לא מפסיקים להתפעל מצוקי השיש של קירות הקניון המדהים הזה. 

 את הדרך חזרה אנחנו עושים מצידו השני של הנחל, סתם כדי לגוון.

חוזרים לקראוון ושמחים לגלות שהמים הפשירו ואפשר לפתוח את הברזים. לרוע המזל ניסיון נוסף של חימום המים בחשמל לא עולה יפה, ואנחנו מבינים שיש תקלה שתדרוש טיפול מיידי. לא נוכל להמשיך להרתיח מים למקלחות ושטיפת כלים לנצח... אנחנו מחליטים לוותר על מסלול לאגמים שתכננו למחר, ומתארגנים לצאת לכיוון פרזנו לנסות למצוא מי שיוכל לתקן את התקלה לפני סוף השבוע.

יום ו' 13.5.22

לפני הכניסה לפרזנו- אנחנו מבחינים בשלט "מוריסון טיפול וחלקים לטריילרים" בצד שמאל של הכביש. אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו ולהיכנס. פרד מוריסון הוא איש חביב למדי, שמיד מזהה את התקלה ומנסה (או ליתר דיוק הפועל שלו) להחליף את הלוח השרוף בלוח שפירק מקראוון שעבר תאונה. לצערנו גם החלק הזה תקול, פרד מזמין לנו לוח חדש ואנחנו נאלצים להמתין באזור עד יום שני שיגיע החלק. פרד אפילו מתקשר ומוצא לנו מקום בקראוון פארק קרוב שנוכל לבלות בו את הסופ"ש.

יום שבת/א' 14/15.5

האמת- מתאים לנו ההפסקה הזאת, יש הרבה הזמנות קדימה שדורשות הרבה זמן אינטרנט (אורי ברן, סוף סוף יש לנו זמן לטפל בהזמנת הקיאקים לטיול המשותף שלנו ביוטה..), כביסות, קניות וסידורים. 

אפילו מוצאים מקום שבו הכינו לנו שני מזרונים לפי מידה, לטובת האורחים הרבים המתוכננים בחודשים הקרובים 

וכמובן לכתוב את הפוסט הזה בבלוג שלנו..