טקסס, מקסיקו וניו מקסיקו- פסגות, מערות ומה שביניהם

יום ג' 22.2

איתן וחני קמים משכימים קום, עוצרים במרכז המבקרים (שם יש קליטת טלפון ואינטרנט), איתן מתעדכן בחדשות על סבתא חיה (שאושפזה בבית החולים) ממיכל וקישו, וחני מנצלת את הזמן לתפוס את הזריחה

אנחנו חוזרים לאזור ההררי בפארק ( chisoss mountains) למסלול "המכרה האבוד".

מי שמעניין אותו- על השלט הזה מסופרת האגדה על שם המסלול, תשברו גם אתם את הראש על האנגלית, למה רק אנחנו?

גם הפעם עולים ועולים- ושוב עולים. 

הנופים עוצרי נשימה ממש! 

אחרי שעתיים בערך מגיעים סוף סוף לפסגה.

הרוח הקרה מגרשת אותנו מהפסגה די מהר, ואנחנו מוצאים מסתור בין הסלעים להפסקת אוכל קלה, לפני שמתחילים בירידה...

לאחר המסלול היפהפה חזרנו למרכז המבקרים שם בילינו כמה שעות בשיחות עם הארץ ועדכון התמונות בבלוג...

אחרי ארוחת הערב החלטנו לבדוק את המעיין החם מאתמול גם בלילה.. כבר בדרך שמנו לב שאחרינו יש עוד רכב, והתחלנו להבין שאנחנו לא היחידים שחשבנו על הרעיון.. בחנייה היו עוד כמה רכבים, וכשהתקרבנו למעיין התחלנו לשמוע מוזיקה מקסיקנית מהצד השני של הנהר- מזל שהפעם המוזיקה הייתה יותר שקטה.. בקיצור, מצאנו את עצמינו במעיין החם שוב בחבורת אנשים. בחסות החשיכה התחילה להתפתח שיחה, כך גילינו שבנוסף אלינו הישראלים, יש גם בחור מזדקן (כלומר בגילינו?) מקולורדו, זוג צעיר- היא מיפן והוא מסרביה, זוג צעירים נוסף שהיא ממישיגן והוא מקליפורניה, ועוד זוג מטקסס שהגיעו בחברת שני אורחים שלהם מאירלנד. איכשהו פתאום מצאנו את עצמינו בתחרות שירים מכל הארצות. למזלם של כל הנוכחים חסכנו מהם את השירה העברית. ברקע כל הזמן נשמעה גם השירה של המקסיקנים מהצד השני של הנהר מה שהוסיף לאווירה ההזויה משהו.. למתעניינים- החברה מאירלנד ניצחו בגדול.

יום ד' 23.2

שוב חזרנו לאזור ההררי, הפעם למסלול "החלון". את המסלול התחלנו בירידות הפעם. אחרי ירידה של 30 דקות גילינו שהיינו יכולים לחסוך את כל הירידה עד כאן אם היינו מחנים את הרכב בחניון נמוך יותר... מילא חצי שעה מיותרת בירידה, אבל גם צריך לעלות את זה בסוף... המסלול עובר בערוץ של נחל, שמגיע בקצה למעבר צר בין סלעים, ומשם נופל במפל גבוה לצד המדברי של הפארק. קצה המסלול הוא במעבר הנ"ל, שנראה כמו חלון וממנו אפשר לראות את המדבר למטה.

פגשנו בדרך את לורי ובריג'יט, שסיפרו לנו שיש מסלול נוסף, שעולים בו עליה לא ארוכה, יש משם נוף יפה בהרבה, ואחר כך יורדים מהצד השני למדבר. הם הזמינו אותנו לבוא איתן, יש להם רכב בקצה המסלול והן יחזירו אותנו חזרה לרכב שלנו. כמובן שקפצנו על המציאה- גם בגלל שזכרנו כמה אנחנו צריכים לעלות בחזרה לאיפה שבאנו..

הנוף מלמעלה אכן הצדיק את העלייה (למרות שלא הייתה קצרה כל כך..)

במהלך העלייה נתקלנו בסלעים יפהפיים ולא התאפקנו מלצלם כמה דוגמיות של הסלעים/אבנים

והירידה שלאחריו התמשכה כמה שעות, אבל הרווחנו טיול יפה ומעניין.

לורי (60) היא גרושה ללא ילדים, טיילנית מושבעת שטיילה בכל ארצות הברית והעולם בכלל (דווקא בישראל היא לא הייתה למרות שמקווה שאולי תגיע בעתיד), היא גרה בלואיזיאנה באזור שהוכה באוגוסט האחרון בהוריקן. לפני שנתיים היא פתחה עסק לכלי עבודה, וזו פעם ראשונה מזה שנתיים שהצליחה למצוא זמן לטייל עם בריג'יט אחותה.

בריג'יט (63) חיה בטקסס עם בעלה, יש להם 3 ילדים שאימצו (3 אחים ביחד!) ו 5 נכדים.

שתיהן גדלו בלואיזיאנה למשפחה בת 7 ילדים, ועוד 2 מאומצים. לורי, שלמדה גיאולוגיה בקולג' באלפין הסמוכה (היא הכירה אישית את אחד הסטודנטים שהעלו את שולחן הכתיבה הידוע לגבעה!), מכירה את הפארק הזה כבר 40 שנה, ומטיילת בו המון. היה ממש מעניין לשמוע הסברים שלה על הסביבה, למרות שהיא קלקלה לנו את הפנטזיה על קקטוס הלב. מסתבר שהצורה של הלב נוצרה מביס שאייל נתן לעלה באמצע כשהיה עלה צעיר...

בסוף היום נפרדנו בתודות משתי האחיות, לא לפני שלורי כיבדה אותנו בבירה קרה שחיכתה לה בצידנית באוטו.

יום ה' 24.2

עברנו את הגבול למקסיקו! לא רחוק מחניון הקראוונים, ליד הריו גרנדה (הנהר) יש תחנת גבול שממנה ניתן לעבור לכפר קטן בצד השני של הגבול. איתן וחני עוברים את מעבר הגבול, הולכים 200 מ' ומגיעים לנהר. שם מחכה סירה להעביר את הנהר תמורת 5$. 

(כזכור הנהר בגובה הקרסוליים וברוחב של בערך 20 מ'). בצד השני מחכה חבורת מקסיקנים ומציעה לרכוב את הדרך עד לכפר (ק"מ בערך) על חמור או סוס, תמורת עוד 10$. ברור שבחרנו בחמור..

בנוסף מצמידים לנו "מדריך" שיעזור לעלות ולרדת מהחמור וידריך אותנו בכפר- ומקפידים להגיד שצריך לתת לו טיפ.

סוף סוף הגענו לכפר בוסקייה. לאורך הרחוב הראשי (והיחידי בכפר) מלא דוכנים עם מזכרות ועבודות יד למיניהם, ה"מדריך" שלנו מקפיד להצביע על מבנים כאלו ואחרים: ביה"ס ( שסגור כבר שנתיים בגלל הקורונה), כנסיה, בית חולים (שגם הוא סגור בגלל הקורונה), ואפילו מוזיאון קטן ..  בשלב מסויים הבנו שעדיף לשלם לו כבר את הטיפ שלו ולשחרר אותו , במילא העדפנו (כלומר חני העדיפה) לחזור בחזרה ברגל ולא לטפס שוב על החמור המסכן..

ישבנו לארוחת בוקר מאוחרת באחת משתי המסעדות שיש בכפר

חני הזמינה מרגריטה (נוראית)
והתענגנו על טאקוס ואינצ'לדות (מעולים)

חזרנו (ברגל) לנהר, לסירה וחצינו חזרה את הגבול לארצות הברית..

רוקנו את כל המיכלים של הביוב בתחנת הריקון, נפרדנו לשלום מחניון הקראוונים ששימש לנו כבית בשבוע האחרון, ושמנו פעמינו צפונה. הדרך עוברת במישורי ענק של מדבר אינסופי, לצידי הכביש עשרות תחנות שאיבה, עם מקדחים שנראים כמו חרגולים גדולים. בהתחלה חשבנו שזה שדות נפט, אבל הסתבר שאלו תחנות של שאיבת מים..

לקראת ערב הגענו לעיר פקוס לחניית לילה בחניון מסודר, להטעין את הבטריות בחשמל, לעשות קניות, כביסה וסידורים.

יום ו' 25.2

ממשיכים בנסיעה צפונה לכיוון ניו מקסיקו, לכיוון מערת קרלסברג. בדרך פתאום אנחנו רואים בשער של אחת החוות דגל ישראל. היינו חייבים לנסות לבדוק במה מדובר, אבל כבר עברנו את השער. לא מוותרים, מוצאים בהמשך מקום להסתובב עם כל המפלצת, חונים ליד השער ומנסים להבין איך נכנסים לחווה. לצערינו השער סגור, אין שום פעמון או מס. טלפון שאפשר לדבר עם הבעלים... אז התעלומה נשארה בעינה.

הבעייה שעכשיו צריך שוב לסובב את המפלצת לכיוון הנכון. מזל שאף רכב לא עובר בכביש שכוח האל הזה, ואנחנו (כלומר איתן) מצליח לעשות רוורס לכיוון השער ולהסתובב. החלטנו לאתגר את הקראוון ואת עצמינו בימים הקרובים בחניון חינמי של קראוונים באמצע המדבר. הגענו אחר הצהריים לחניון ונהנינו משקיעה מדהימה!

יום שבת 26.2

משאירים את הקראוון בחניון ונוסעים למערת קרלסברג. מערה ענקית, מסודרת מאוד. יורדים בשביל מסודר בערך 3 ק"מ למעמקי האדמה, 

בדרך שלטי הסבר מסודרים, תאורה ולא מעט מבקרים! כרגיל, התמונות לא עושות חסד עם המראות (איפה בת שצריך אותה לצילומים...)

כשמגיעים לסוף הסיור במערת הנטיפים ה ע נ ק י ת אנחנו מוצאים שיש שם עולם שלם מתחת לאדמה: שירותים, קיוסק, וחנות מזכרות

ולמזלנו- גם מעלית שלוקחת אותנו למעלה אחרי 4 שעות מתחת לאדמה.

כבר המון זמן לא שמענו משהו מכיוון האוטו שלנו, נכון? אז מסתבר שעברנו כבר כמעט 5000 מייל מאז פלורידה, והגיע הזמן להחליף שמנים ומסנני אוויר. אין ספק שחלק לא מבוטל מהזמן (והמשאבים) הולכים על תחזוקת ה"מפלצות" שלנו. גם זה חלק מהחוויות.

 יום ראשון 27.2

איתן וחני בדרך לכבוש עוד פסגה. הפעם בפארק גוונלופה  שנמצא חלקו בניו מקסיקו וחלקו בטקסס. מחליטים לעלות לפסגת הגוונלופה, הפסגה הכי גבוהה בטקסס!

עולים, עולים, ועוד פעם עולים- כמעט 4 שעות של עליה רצופה בגובה של 930 מ' במסלול של 6 ק"מ.

למזלנו הרב אין רוח היום בפסגה, כך שאפשר להכין תה בנחת ולהנות מהנוף המרהיב..

איכשהו לפני הירידה, חני נזכרה בסיפור שצביקה שיפרוני, חבר קיבוץ חצרים סיפר פעם על אבא/סבא אייבי (למי שלא מכיר- סבא אייבי היה נכה) וככה הולך הסיפור: ערב אחד, צביקה קיבל טלפון מאייבי בו הוא מספר שהיתה לו תקלה ברכב, לא לדאוג, הוא על משאית גרר בדרך לקיבוץ, רק אם אפשר שצביקה יגיע לחנייה כדי לכוון את המשאית איפה לפרוק את הרכב. כשצביקה הגיע הוא ראה את אבא/סבא אייבי יושב בתוך משאית הגרר. צביקה שאל- איך לעזאזל עלית לשם? אז סבא אייבי ענה - עליתי, עליתי, השאלה היותר גדולה זה איך אני יורד מכאן?

אז ירדנו, וירדנו, וירדנו...

בסוף המסלול נכנסנו למרכז המבקרים של הפארק לבדוק אם יש עוד מסלולים מעניינים- הבחורה הסתכלה עלינו – והמליצה לנו על המסלול של  ק"מ מסביב למרכז... האמת- כמעט ונעלבנו, אבל החלטנו שהיא הציעה את זה בגלל שהיה סוף היום ולא בגלל שאנחנו נראים  זקנים מידי למסלולים יותר מאתגרים...

יום ב' 28.2

נוסעים לכיוון הפארק הבא- החולות הלבנים. ניתן להגיע לשם בשתי דרכים- אנחנו בחרנו לנסוע דרך יער לינקולן. רק מה- לא שמנו לב שהדרך מטפסת בדרך תלולה מעל הרים גבוהים בסביבות 3000 מ' גובה. מה נאמר- האוטו בקושי  הצליח לגרור את הקרטון בעליות! לפחות נהנינו ממראות של שלג מסביב.

לאחר שהתמקמנו בקראוון פארק (מסודר הפעם, עם חיבור חשמל ומים) בעיירה אלמוגורדו, נסענו לפארק החולות הלבנים.  אכן חולות לבנים! 

מסתבר שזה הפארק הגדול בעולם של דיונות חול מהסוג הזה- שלא כמו החול בחוף הים, החול הזה הוא רך במיוחד, מכיוון שזה חול שעשוי ממינרל הגבס. הוא נמס במים, (לכן לא כל כך מציק אם הוא נכנס לעיניים, והוא גם לא מתחמם בשמש!

הצטרפנו לסיור שקיעה עם מארי, ריינג'רית המתנדבת בפארק , היה מקסים!

ילדים, אתם מוזמנים לדלג על התמונה הבאה 

יום ג' 1.3

יום סידורים בעיירה – והכי חשוב- היום שבו איתן הוריד את הזקן!

לפני:

אחרי:

מה אומרים?

יום ד' 2.3

ממשיכים בנסיעה צפונה. בדרך עוברים בעיירה המנומנמת למדי "אויר הרים" mountainair) ). יש באזור  כמה אתרים של כפרים אינדיאנים עתיקים מתקופת המסיונרים הספרדים. אנחנו עוצרים ליד הדואר המקומי, כדי לנסות לקבל מידע. הבחורה שולחת אותנו למרכז המידע- שם אנו מגלים שבחורף המרכז סגור בימים שלישי ורביעי... מסתובבים קצת בעיירה, ונכנסים לגלריה המקומית שדווקא פתוחה למרות שאמצע השבוע. לשאלתנו על אתרים בסביבה , האמנית במקום מהרהרת, ואז שואלת את השאלה האלמותית: are you interested   in Indians ruins?  שזה בשפתינו- האם אתם מתעניינים בהריסות של אינדיאנים? מה כבר אפשר לענות לשאלה כזו? ברור שכן! משחר ילדותינו חלמנו על הריסות של אינדיאנים, לא?

אז בכל זאת עברנו באתר אחד כזה, והיינו לבד לגמרי במקום..

לקראת ערב הגענו לאלבקורקי- העיר הגדולה בניו מקסיקו, או מה שהיא יותר ידועה בו- העיר שבה צולמה הסדרה "שובר שורות".

יום ה' 3.3

בבוקר עלינו ברכבל  (הארוך ביותר בארה"ב) להר סנדיה המשקיף על העיר.

היה לנו תכנון לטייל קצת למעלה, במסלול שנראה על פניו קליל, אז הסתפקנו בנעלי ספורט והשארנו את מקלות ההליכה ברכב למטה. כשהגענו ראינו שכל הפסגה מכוסה בשלג, וניתן ללכת במסלולים עם נעלי שלג מיוחדות או לפחות בעזרת מקלות הליכה שכזכור השארנו מאחור... הסתפקנו בדידוי קצר ואיטי במיוחד (תנסו אתם ללכת בנעלי ספורט על שלג שההולכים לפנינו הדקו אותו לשכבת קרח חלקלק...) כשבטעות דרכה רגלינו מחוץ לשביל- טבענו בשלג רך עד הברך כמעט.

הצטלמנו קצת וירדנו ברכבל בחזרה.

בכל אזור  אלברקוקי חיו בעבר (וגם בהווה) אינדיאנים, וממש בתוך גבולות העיר יש אזור שלם שהסלעים בו מכוסים בציורי סלע (פטרוגליפים) אינדיאנים עתיקים. הפטרוגליפים הם בני איזה 800-900 שנה

איתן טוען שאת הציורים ציירו ילדים אינדיאנים שההורים שלהם שלחו אותם להעסיק את עצמם כשניג'סו מידי, או לחליפין ילדי השכונות מסביב. וחני חושבת שזה כמו הכתובות שמוצאים בכל מיני אתרים " דוד היה כאן, 2015"

אחר הצהריים הסתובבנו בעיר העתיקה היפה. 

כל הבתים מטוייחים בטיח חום/ורדרד האופייני לאזור. באזור הרבה גלריות (תיירותיות ויקרות להחריד), שחלקן עדיין סגורות (קורונה?) כמה בתי קפה ומסעדות, ואפילו חנות גאדג'טים ומזכרות שמוקדשת כולה לסדרה "שובר שורות".

אנחנו מגלים שכמו רוב הערים והעיירות בארצות הברית האווירה מנומנמת משהו. לא ברור לנו אם זה קשור לעונה, לקורונה, או לסטנדרטים של הצפיפות והאנרגיות של תל אביב שבהשוואה אליה כמעט כל מקום נראה ריק למדי. בערב חיפשנו מסעדת בשר טובה לאכול בה. באתר התיירות של העיר מאוד המליצו על מסעדה שמתגאה ברוטב הברביקיו על פי המתכון של הסבתא של בעל המקום. נסענו כמעט 20 דקות , רק כדי לגלות שהמסעדה עדיין במתכונת קורונה- להזמין ולקחת הביתה  בלבד... לטענת המוכרת במקום- זה בגלל שהם לא מצליחים לגייס מספיק עובדים שיאפשרו לחזור להגיש במקום. קנינו חצי ק"ג של בריסקט עם תוספות, וחזרנו לאכול בקראוון שלנו. לפחות הרוטב היה לא רע.

יום ו' 4.3

מכיוון שראינו איך הטנדר מתנהג כשהוא גורר את הקראוון בעליות תלולות מידי, החלטנו להשאיר את הקראוון  באלבקורקי ולעשות טיולים בסביבה בלעדיו ופחות לאתגר אותו במעברי הרים גבוהים מידי. הדבר גם מכתיב את הכבישים בהם נתקדם בהמשך.

יצאנו לכיוון סנטה פה- בירת ניו מקסיקו. בדרך עצרנו בעיירה מדריד- עיירת מכרות עתיקה שהיתה לעיירת רפאים עד שבשנות ה-70 התחילו לאכלס אותה מחדש אמנים מרחבי ארצות הברית. בניגוד לעיירות דומות שעברנו בהן בעבר- מדריד שוקקת חיים באופן יחסי. הסתובבנו בגלריות, קנינו לנו שוקולד בטעמים שונים ומשונים (צילי, ג'ינג'ר, היביסקוס) שמייצר בחור יהודי בשם המתאים שוגרמן, ניו יורקר במקור שהחליט לעת זיקנה להתמקם בעיירה הקטנה.

ממדריד המשכנו לסנטה פה. בדרך בתוך הואדיות היבשים שמסביב, פזורים להם בתים ורדרדים שמזכירים לנו קצת את חוות הבודדים בנגב.

סנטה פה היא עיר הבירה של ניו מקסיקו, שנושאת את התואר "עיר הבירה העתיקה ביותר בארה"ב, וגם היושבת בגובה הרב ביותר. שמתם לב שכל עיר כפר עיירה או אתר מחפשים במה הם "הכי".

הספקנו לבקר בכנסיה העתיקה ביותר בארצות הברית,

ולהסתובב בעיר העתיקה והיפהפייה של סנטה פה.

גם כאן יש אינספור גלריות וחנויות מזכרות. באחת מהן- בעל החנות הוא פלסטיני שהיה בארץ לפני שבועיים. הוא סיפר לנו שלפני 5 שנים הוא קנה בית ברמאלה, ושלח את אשתו וחמשת ילדיו לגור שם. מאז הוא נוסע מידי פעם לבקר אותם. לפי מה שהוא אומר- זה משהו שמאוד נפוץ בקרב פלסטינים אזרחי ארצות הברית. לא הצלחנו להבין אם זה מטעמים לאומיים, אבל בהחלט מעניין לשמוע.

יום שבת 5.3

נסענו לפארק בנדאלייר- כשעתיים צפונה מאלבקורקי. הדרך לפארק מטפסת להרים גבוהים, מנוקדים בשלג. בתוך ההרים האלו, קהילות קדומות של אינדיאנים חיו בכפרים שחצבו בצלע ההר. ההר בנוי מאבן טוף עם הרבה חורים ופתחים שאפשרו לאינדיאנים לבנות בתוכם את הבתים שלהם.

הפעם, לאור הניסיון הקודם בהרי סנדיה, הצטיידנו בתרמילים עם מים, מקלות ונעלי הליכה וכל הגשעפט רק כדי לגלות שהמסלול רובו סלול, מונגש בחלקו לכיסאות גלגלים. מסביבנו כולם הולכים להם ללא כל ציוד, משפחות עם ילדים קטנים, בקיצור- פדיחות.

מזל שהסלעים מסביב מיוחדים במינם, וגם נחמד לטפס על הסולמות שהותקנו במקום ולדמיין את האינדיאנים שחיו במקום לפני מאות שנים.

אחד הטיפוסים היותר גבוהים הוביל לקיווה שהיה בתוך הסלעים.

ולמי שתוהה מה זה קיווה, אז זה מבנה עגול שבתוכו היו האינדיאנים מספרים סיפורים להנחלת המורשת האינדיאנית, או שהיו מקיימים בהם מפגשי פסגה על מנת לפסוק בעניינים שברומו של עולם.

 (כך נראית הקיווה, הכניסה אליה דרך הפתח המרובע שבתקרה)

בסוף אפילו נתקלנו בחבורה של 6 איילות שהתרוצצו סביבנו.

בדרך חזרה מאוד רצינו להכנס לאחת הפואבלות- קהילות האינדיאנים שפזורות לאורך הדרך, אבל מסתבר שכולם סגורות לציבור בגלל הקורונה... 

חוץ מזה שאיתן מרגיש מאוד לא טוב, חום וצמרמורות, אז חזרנו לקראוון לנוח.

יום א' 6.3

למרות שאיתן עדין לא במיטבו וגם מזג האויר לא ממש לטובתנו, רוחות יבשות ומקפיאות משתוללות בחוץ- החלטנו להתקדם מערבה.  לצערינו אנחנו מבחינים שחסר אויר באחד הגלגלים של האוטו, וזאת בנוסף לאחד הגלגלים של הקרוואן שראינו כבר לפני כמה ימים שנשחק וכדאי להחליף עם הספייר. נכנסנו לפנצריה שהיתה פתוחה (יום ראשון, רובן סגורות) אבל בעל המקום הודיע לנו שאין לו מספיק עובדים ורק בסוף היום יוכלו להתפנות לטפל בנו... מכיוון שלא רצינו סתם לחכות ביקשנו. להשאעל ממנו ג'ק וכלי עבודה כדי להחליף את הגלגל בעצמינו.. כמובן שאיתן לא ויתר, למרות שלא הרגיש טוב. אחרי שעתיים של עבודה קשה ברוח מקפיאת עצמות (בעיקר של איתן) ובעזרתו האדיבה של בעל המוסך שמידי פעם נתן יד , כלים ולחץ אויר (הוא לא הסכים לקבל תשלום) הוחלף הגלגל בקראוון, ונופח הגלגל של האוטו.

לפני שעזבו את אלבקורקי עוד הספקנו לבקר במוזיאון של מרכז התרבות של קהילות האינדיאנים שהיה מעניין מאוד.

אחר הצהריים שמנו פעמינו לכיוון העיירה גרנטס הנמצאת רק כשעה נסיעה מערבה מאלבקורקי. הנסיעה לקחה יותר זמן מהצפוי, כי הרכב נכבה 5 פעמים במהלך הנסיעה! פחד! אולי גם לו היה קר.

יום ב' 7.3

איתן וחני מבינים שאין ברירה- חייבים לרדת לשורש הבעיה עם הרכב. נכנסים למוסך (הפעם מוסך פורד מורשה) ונקבע לנו תור לבדיקה למחר בבוקר.

בהמשך היום ביקרנו ב El Malpais National Monument בדרך יפה שלאורכה כמה אתרים,

המקום הראשון שעצרנו בו נקרא La Ventana Arch

  (קשת בסלע)

בהמשך עצרנו באזור של זרימות לבה חדשה יחסית, בת 3900 שנה בלבד

ואיזור נוסף עם צוקים מקסימים מאבן חול

מדהים מה שהטבע יכול לעשות!

בנוסף הצטיידנו והתארגנו לאפשרות שנצטרך להתקע בקראוון ליום יומיים, בהתאם למה שיגידו לנו מחר במוסך.

מוזמנים להחזיק לנו אצבעות!