מסיימים את החנייה בסן אנטוניו ויוצאים אל המערב הפרוע

מכיוון שהחלטנו להישאר בסן אנטוניו עוד שבועיים, החלטנו לנצל את הזמן כדי לטפל בכמה שדרוגים:

קודם כל החלטנו להחליף את בולמי הזעזועים באוטו, שמאז שאלכס אמר לנו שהם במצב גרוע- התחלנו להרגיש את הקפיצות בנסיעה הרבה יותר מקודם. הזמנו בולמי זעזועים חדשים באמזון (תודה לאמזון על המהירות והמחיר) והגענו למוסך קרוב שיחליף אותם. תוך כדי שבאני (בעל המוסך, בחור צעיר מהונדורס)  מחליף את הבולמים הוא מראה לנו שאחד מקפיצי העלים שבור (מצורפת תמונה לאלה מבינינו שלא מכירים את המונח)

למזלינו יש לו קפיץ כזה בדיוק ברכב ישן שעומד אצלו, וסיכמנו שנקנה ממנו את הקפיץ והוא יחליף גם אותו. בנוסף יש לנו נזילת שמן ברכב- ובאני מציע להחליף פילטר שמן בתקווה שזה יעזור. לאחר שבאני החליף את קפיץ העלה השבור- הסתכלנו בצד השני של הרכב והבנו שהוא הרכיב אותו הפוך! בנוסף, כשהחליף את הפילטר הידוע- הוא הדביק את מגן החום שלו במקום לא נכון.. בקיצור- אוסף טעויות שהצלחנו לסלוח עליהן רק בגלל החיוך הנחמד של באני, והקשרים שקשרנו עם אשתו אנג'י ושני ילדיהם שהספקנו להכיר מרוב שעות מוסך..

סוף סוף אחרי יומיים מתישים, יצאנו עם הרכב לכיוון העיר- רק כדי לגלות שהרכב בקושי נוסע ונכבה לנו בעליה לכביש המהיר לקול נהמת המשאיות החולפות. את לחץ הדם של איתן שעלה באותו הרגע היה אפשר למדוד ללא מכשיר! איכשהו קרטענו חזרה למוסך של באני, שמסתבר כי הוא שכח להוציא אויר מהמערכת לאחר שהחליף את הפילטר.

תובנה ראשונה- עם רכבים ישנים- לפעמים עדיף אולי להישאר בחוסר ידיעה- כי כל ניסיון לטפל בבעיה אחת גורר עוד מלא בעיות אחרות.

בנוסף החלפנו את המקרר שלנו למקרר שיכול לפעול על מצברים של 12 וולט כדי שנוכל לשהות במקומות שאין בהם חיבור לחשמל, והצטיידנו בגנרטור להטענת המצברים הנ"ל במקרה הצורך(שוב תודה רבה לאמזון על השרות המהיר)

החלפנו גם את התאורה הבזבזנית בתאורת לד על מנת לחסוך בחשמל שבמצברים (וכמובן שוב תודה לאמזון שהביאו בנוסף סופסוף כובע טיולים לחני)

תובנה שנייה- כשיש הרבה זמן ואינטרנט חזק- מאוד קל לבזבז כסף באמזון ובכלל..

בין לבין טיילנו במסלול  המסיונים של סן אנטוניו. בנוסף למבצר האלמו אותו ביקרנו בשבוע הקודם, ישנם עוד ארבעה מסיונים שנבנו לאורך נהר סן אנטוניו במאה ה-17 ע"י מסיונרים ספרדים. הם בנו מתחמים עם כנסיה במרכז, ושטחים חקלאיים מסביב, ופיתו את האינדיאנים שגרו בסביבה לבוא לעבוד בשטחיהם, תמורת אספקת מזון קבועה ובתיבול של שיעורי נצרות, קהילה פעילה וביטחון.

מכיוון שארגנו לעצמינו חיבור אינטרנט חזק גם הצלחנו לצפות בכמה סרטים (עגבניות ירוקות מטוגנות- מי זוכר?) ואפילו עקבנו באדיקות אחר הסדרה "שעת אפס".

הספקנו גם לארגן כרטיסי טיסה לארץ ב-30.3, נבקר, נחגוג פסח עם כל הילדים (נכון, ילדים?), נטפל בשיניים של חני ונפרד ממרבי שמתכננת טיול גדול בדרום אמריקה בסוף אפריל.

ביום האחרון לפני שיצאנו מסן אנטוניו גילינו שהרודיאו הגיע לעיר! לא שוחרי פולקלור אמריקאי כמו חני ואיתן יחמיצו הזדמנות כזו, מיד נרכשו 2 כרטיסים בשורות האחרונות של האצטדיון. בבוקר עוד הספקנו לעשות כביסה, אבל לצערינו לא היה מספיק זמן למייבש אז הפכנו את הקראוון למתלה כביסה

(עזה זה כאן)

הגענו בדיוק בזמן לתחילת מופע הרודיאו, שהתחיל כמובן בנגינת ההמנון! מכאן-שעתיים של תחרויות (מזעזעות מבחינתם של חני, העגלים, הפרים והסוסים שהשתתפו בהן). 

אחרי ההפסקה "זכינו" להופעה של זמר קאונטרי- משעממת במידת מה. ויתרנו על סוף ההופעה וירדנו לקרנבל שבחוץ: עשרות מתקני לונה פארק, ודוכני אוכל כמובן. איתן התנסה ב"קורן דוג"- נקניקיה על שיפוד עטופה בבצק תירס מטוגן. מזל שהוא לא התעקש לנסות גם את רגלי ההודו המטוגנות הענקיות שרבים מהאנשים סביבינו טרפו בתאווה רבה.

יום ב' 14.2.22

סוף סוף יוצאים מסן אנטוניו, נפרדים מהקראוון פארק שהיה לביתנו הזמני בשלושת השבועות האחרונים, ושמים פעמינו מערבה. הנוף מסביב הופך לאט לאט יותר ויותר מדברי, קצת שיחים נמוכים, קקטוסים, והרבה יותר מידי איילים מתים בצידי הכביש לאחר מפגש עם מכוניות.. מכבוד האיילים המתים לא תעדנו אותם. בצהריים הגענו למערת סונרה- מערה שהתגלתה בתחילת המאה ה-19 ע"י חוואי פרטי בתוך החווה שלו. המערה מנוהלת באופן פרטי, וניתן לסייר בה רק בסיורים מאורגנים. הצטרפנו לסיור במערה יפהפיה!!

תמיד קשה לתפוס בעדשת המצלמה את המראות שאנחנו רואים, אך בכל זאת מעלים מספר תמונות וסרטון ממערת הנטיפים.

יום ג' 15.2.22

ממשיכים בנסיעה מערבה, לאורך פגרי האיילים, בשלב מסוים החלטנו לרדת מהאוטוסטרדה (כביש 10) בתקווה שיהיה סוף לפגרים. נסיעה בכביש מדברי, אין אף מכונית באופק, אחת לכמה ק"מ יש כניסה לחווה , ושבשבת רוח שמסמנת את הבאר המקומית. כל פעם שיש עליה רצינית- הרכב מוחה על המאמץ ונכבה , אבל למזלנו הוא נעתר ונדלק מחדש לאחר כמה שניות. באחת ההפסקות המאולצות הללו חני מחליטה לעשות פיפי לצד הדרך כי במילא אין כאן אף אחד בסביבה. כמובן שהרכב היחידי שעובר בדרך בשעה האחרונה- בוחר את הרגע הזה בדיוק להגיע. נקווה שהנהג התגבר על הטראומה.

אחר הצהריים אנחנו מגיעים לעיירה אלפיין ומוצאים קראוון פרק ליומיים הקרובים. אנחנו מחליטים לעשות מסלול קצר לגבעה מעל העיר. לפני כמה שנים כמה סטודנטים מהאוניברסיטה הסמוכה סחבו לראש הגבעה שולחן כתיבה, ומאז מי שמגיע למעלה חותם את שמו במחברת שהשאירו במקום. גם אנחנו חתמנו כמובן.

בירידה מהגבעה במקביל לעליית הירח המלא.

זכינו לשקיעה מדהימה

יום ד' 16.2.22

יום עם רוחות חזקות וקר... ואיתן וחני יוצאים לטיול בעיירות הסביבה.

בתחילת המאה ה-18 הקים הצבא האמריקאי מחנה בפורט דיוויס שהיווה תחנת מעבר ושמירה על חייהם של הנוסעים מערבה.  צפינו בסרט (משעמם למדי) על המחנה, וטיילנו בין המבנים המשוחזרים. התפלאנו לגלות שהחיילים האמריקאים היו צריכים לקנות לעצמם את המזון. גם ההבדל בין תנאי החיילים לתנאי הקצינים שזכו לבתים מפוארים למדי הוא די מדהים. לא ממש מצליחים להוציא את הידיים מהכיסים בשביל לצלם. עושים הפסקת קפה בבית קפה בפורט דיוויס וממשיכים לעיירה מרפה. מרפה מזכירה לנו מאוד את מצפה רמון- עיירה מדברית שכוחת אל, הרוחות החזקות מעיפות ברחוב הראשי גלגלי שיחים יבשים. לפני כמה עשורים אמן אמריקאי ידוע החליט לבוא לגור בה, ומשך בעקבותיו עוד אמנים. יש בעיירה הרבה גלריות של אמנים, וכמה חללים לתצוגה, רק מה: הרוב סגור באמצע השבוע, ונפתח רק בסופי שבוע כך שהיינו צריכים להסתפק במעטים שהיו פתוחים. הצצנו במוזיאון המקומי, שמתגאה בקיר שלם של תמונות ואזכורים של סרטים שצולמו בעיירה ובסביבה, ומעבר לכך נראה כמו בית הראשונים בכל עירה פרובינציאלים בכל מקום בעולם. לאורך השנים אנשים דיווחו שראו אורות מסתוריים בלילות. לצורך העניין הקימו אתר עם חניון, שירותים וכמה משקפות. למרות הרוחות העזות והקרות חירפנו את נפשינו ונסענו למקום. בהתחלה אפילו החלטנו שאנחנו רואים כמה אורות, אדומים ולבנים, עד שהבנו שאנחנו מסתכלים לכיוון מסילת הרכבת ובדיוק מגיעה רכבת... כשעברנו למקום הנכון (לכיוון שהמשקפות מכוונות כמובן), משום מה לא נראו שום אורות בכיוון. מפאת הרוח הקרה החלטנו שגם מהאוטו אפשר להסתכל לאותו הכיוון, ולאחר 10 דקות שבמהלכן הדמיון המתעתע מידי פעם גרם לנו "לראות" נצנוצים כאלה ואחרים, התיאשנו וחזרנו לקראוון לישון.

יום ה' 17.2.22

בבוקר ביקרנו במוזיאון הביג בנד. הביג בנד הוא נשיונל פרק באזור, שאליו אנו מגיעים (הזמנו שם מקומות לחניית לילה החל מיום שישי). מוזיאון בהחלט מרשים, עם מידע רב על הפארק והאזור בכלל. אחר כך נפרדנו מאלפיין והחלטנו להתנסות בפעם הראשונה בלינת "בונדוקינג" כלומר לא במקום מוסדר וללא חיבורים. בדרך עברנו בעיירה מרתון- עיירה קטנה לפני הכניסה לביג בנד. הצחיקו אותנו שעות הפתיחה של בית הקפה במרתון. רק דוגמה קטנה לצורת החיים כאן- הכל באיזי, כמה שיותר שעות מנוחה ככה יותר טוב. 

אין מה להגיד- יודעים איך לחיות (מקווים שסבתא ירדנה לא מתהפכת בקבר  בעקבות משפט כזה...) 

חנינו ב"איזור פיקניקים" בדרך לכיוון הביג בנד. לשמחתנו בגלל הקרבה לעיירה היתה מספיק קליטה אז החלטנו לראות את הסרט שעליו דובר הכי הרבה שצולם באזור מרפה- "הענק" בכיכובם של ליז טיילור, רוק הדסון וג'יימס דין. מה נאמר- סרט משעמם למדי באורך שלש שעות, בלי פואנטה, שממש לא צלח את מבחן הזמן (הוא צולם ב-1955). הצלחנו להבין ממנו שבנוסף ליחס הנורא של האמריקאים לשחורים ולאינדיאנים- הם התייחסו באופן מזעזע לא פחות גם למקסיקנים.

יום ו' 18.2.22

סוף סוף- הפארק הלאומי ביג בנד! התמקמנו בכפר ריו גרנדה (אתר הקמפינג היחיד בפארק שמכיל קראוונים גדולים כמו המפלצת שלנו) ויצאנו למסלול קצר (בוסקייה קניון) לגדת הריו גרנדה הנהר שלאורכו מסתמן הגבול בין ארצות הברית למקסיקו.

תופעה מוזרה: לאורך המסלול, על סלעים מזדמנים, יש עבודות יד ומזכרות לתיירים שהמקסיקנים  מהצד השני של הנהר מניחים, כשלצד כל "דוכן" מאולתר כזה יש קופסה להניח בה כסף.

מגדיל ועושה אחד החברה שמציע לשים כסף בקופסה ואז הוא ישיר שירים מקסיקנים בצד השני של הנהר.

האמת שמצב המים בנהר די עגום, גם בגלל שעכשיו העונה היבשה ואין גשמים באזור, אבל כנראה שגם מסיטים חלק גדול של המים לטובת השקיה, מה שמשאיר מים מאוד רדודים בנהר. בכל זאת איתן מצא מקום מספיק עמוק להתרחץ:

אחר הצהריים עוד הספקנו לעשות עוד מסלול קצר באזור הקראוון פארק ולעלות לתצפית על ההרים המרשימים בצד המקסיקני של הנהר.

כשחזרנו לקראוון פארק, פתאום איתן שמע כמה חברה מדברים בעברית. בר, אח שלה רון, וחבר שלהם הוד, הם חברה צעירים אחרי צבא שמטיילים כבר חודשיים בואן שרכשו בלוס אנג'לס. הזמנו אותם לקראוון לארוחת שישי, וחלקנו סיפורי מסע. מכיוון שאנחנו נוסעים בכיוונים הפוכים, שמענו מהם המלצות וטיפים על מה שלפנינו בדרך ובתמורה נתנו עצות משלנו על הדרך מכאן ועד פלורידה. היה ממש נחמד, גם לשמוע קצת עברית ולא פחות לאכול ארוחת שישי עם חברה צעירים. לא ממש מפצה על הגעגועים לארוחת שישי עם הילדים והמשפחה, אבל בכל זאת משהו...

 

יום שבת 19.2.22

איתן רוצה לעלות לאמורי פיק- הפסגה הגבוהה ביותר בפארק. חני, אחרי שקראה שזהו מסלול קשה במיוחד, מנסה לדחות את הקץ ומשכנעת את איתן שמזג האוויר מתאים יותר לאזורים המדבריים של הפארק. יוצאים לנסיעה בכביש הנופי רוז מקסוול, בדרך עוצרים לראות את המפל היבש Burro Mesa Pour-off .

בדרך חזרה נתקלנו בפעם הראשונה מיני רבות ב"קקטוס הלב"

בכלל, אנחנו מתחילים להבחין בין סוגים שונים של קקטוסים- קישקשתא גדול, קישקשתא סגול, קישקשתא עם קוצים גדולים ועוד סוגים מסוגים שונים..

בהמשך הדרך יצאנו למסלול קצר בשם  "אוזני הפרד", מסלול של שעתיים במדבר שבסופו מגיעים למעיין  (או זרזיף) של מים ואז חוזרים.

בסיום עלינו לגבעת תצפית ממנה הבנו את משמעותו של שם המסלול...

עצרנו לעוד תצפית נוספת על הקניון הקשוח -Tuff canion שמתחפר לעומק רב כי יש בשטח סלע וולקני. 

בסוף הדרך הגענו (וטיילנו) לנהר ריו גרנדה בחלקו הנקרא קניון סנטה אלנה קניון עמוק וצר שהקירות מצדדיו מגיעים לגובה של כ-400 מ'.

מכיוון שאנחנו לא אוהבים לחזור בדרך שבה כבר נסענו, וגם כי על המפה היא נראתה כדרך יותר קצרה- החלטנו לנסוע חזרה בדרך עפר. נו, בואו נגיד שקצר זה לא היה, ולמרות בולמי הזעזועים החדשים שלנו- היה גם קופצני ביותר. למרות הנופים היפים מסביב (קצת מזכיר את הערבה) החלטנו שיותר לא מאתגרים את הרכב בדרכים כאלו ללא סיבה מספיק טובה...

יום א' 20.2.22

אין ברירה- יוצאים לאמורי פיק , מסלול של 17 ק"מ עם עליות של 790 מ' ! קמנו ב-6:00 בבוקר, מתוך כוונה להתחיל את המסלול ב-7:15 עם הזריחה. בעיכוב קל יצאנו לדרך, ומיד בהתחלת המסלול נתקלנו בשלט המודיע מה עושים אם נתקלים בדוב או לחליפין בנמר הרים. 

טוב לדעת, לא?

ככה נראינו בתחילת הדרך:

התחלנו דווקא בירידה קלה. חני מבינה שאין מה לשמוח על ירידות- כי את כל מה שיורדים- צריך בסוף גם לעלות...מטפסים ומטפסים, בדרך פגשנו ציפורים כחולות, ונתקלנו אפילו בכמה איילים.

היה איל חמוד אחד שהסכים לשתף פעולה עם הצילומים

חני מנצלת כל ציפור להפסקה קלה (איתן, תצלם) כדי לקחת אויר.

לאחר שעתיים של עליות, הגענו לפיצול שבילים ממנו מתחילה העלייה האמיתית, לפסגת האמורי. הפסקת אוכל קלה וממשיכים. הנופים שנפרסים לעינינו לא פחות ממרהיבים, אז כמובן שצריך הפסקות לצילום (ואויר). 

הקטע האחרון של הטיפוס נעשה בעזרת הידיים על הסלעים. נשאלת השאלה- מה רע בלתקוע כמה יתדות בסלע לעזור לאנשים מאותגרים? אבל מה נאמר ומה נגיד- היה שווה!!

חני אפילו מוכנה להודות שיש משהו בדבריו של אמיר פרסמן בנוגע לוויכוח משכבר הימים: מה עדיף- ירידה לנחלים או טיפוס על הרים? השילוב של נופים עוצרי נשימה ושל התחושה של "עשינו את זה" גם כלפי עצמך וכן, גם כלפי סביבתך, בהחלט יכול לגרום להתמכרות קלה.

חוזרים לפיצול, להפסקת תה וסנדוויץ' והתלבטות: האם חוזרים בדרך בה באנו (הקצרה יותר) או לוקחים מסלול עוקף מסביב להר.  תחושת האופוריה מכך שהצלחנו להגיע לפסגה בשילוב עם המלצתה של ריינג'רית חביבה שעברה במקום מכריע את הכף. לטענתה המסלול העוקף מאוד יפה, רובו הגדול בירידה, אולי כמה עליות קלות, בסה"כ 5.5 מייל... כנראה שחכנו ש-5.5 מייל הם כמעט 9 ק"מ. בואו ונגיד שהגענו לרכב לאחר עוד 4 שעות שבהחלט כללו גם עליות לא מעטות, ובעקבותיהן כמובן ירידות חדות.. אבל אכן היה מסלול יפה!

יום ב' 21.2.22

הכרזנו  על יום "חופשי" להתאוששות מהטיפוס של אתמול. גם הבטריה של הקראוון צריכה לקבל "שעות גנרטור" כדי להיטען (מותר להדליק גנרטורים רק בין 8 בבוקר ו-8 בערב, ובימים בהם טיילנו הספקנו להדליק גנרטור רק לשעתיים מה שהסתבר שלא מספיק), וגם הבטריות של איתן ובעיקר של חני צריכות להטען קצת... מה שאפשר לנו סוף סוף לפנות זמן גם לכתוב קצת.

לקראת הצהריים קפצנו למעיין מים חמים בנהר הריו גרנדה שנמצא כמה דקות נסיעה מאיתנו.

כמובן שחני ואיתן לא מוותרים על טבילה בבריכת המעיין, ביחד עם עוד 10 אנשים לפחות..מידי פעם עוברים לנהר כדי להתקרר.

גם הפעם יושבים מקסיקנים מעבר לגבול (הנהר) ומציעים לקנות מזכרות שונות, כמו גם טאקוס עם ברבקואה, תוך השמעת מוזיקה מקסיקנית ברמקול בקולי קולות..

הפעם דווקא הצטערנו שלא היה לנו כסף, בשמחה היינו בודקים את הטאקוס האלו...

במקום זה הכנו לנו תה בפינה קסומה לא רחוק משם ליד הנהר.