מתנחלים בסן אנטוניו

יום ג’ 25.1

התחלנו את היום בהחלטה נחושה למצוא מוסך שיטפל באוטו. כבר מהיום שקנינו אותו, מופיעה כל הזמן נורית צהובה שאומרת שיש צורך לבדוק משהו במנוע. לא משהו קריטי לנסיעה כרגע, אבל לאור העובדה שאנחנו מתכננים נסיעה לאזורים יותר נידחים והרריים, ובהמשך לכך שכזכור האוטו נכבה לנו כמה פעמים, זה נראה הדבר האחראי לעשות. בשני המוסכים הראשונים שעברנו לא היו פנויים  לטפל בנו באופן מיידי. נכנסנו למנעולן כדי לעשות מפתח ספייר לאוטו, ובמקרה היה לידו ניידת תיקונים שטיפלה ברכב. המוסכניק החמוד הסכים להתחבר עם המחשב שלו ואיתר את הבעיה-  היא נעוצה במשאבת הדף, כנראה יש להחליף אותה. לצערו (ולצערנו) הוא עסוק בימים הקרובים, אבל הוא נתן לנו שתי המלצות:

1. כדאי לחפש מוסך בדרום העיר, הם גם זולים יותר וגם הסיכוי שהם פנויים לטפל בנו הוא יותר גדול (שאלתם את עצמיכם פעם איך זה שבכל העולם הדרום הוא ה"דפוק"?) 

2. בחנויות של חלקי חילוף לאוטו- מבצעים בחינם בדיקת מחשב כמו שהוא עשה לנו.

טוב, התחלנו להתקשר למוסכים בדרום העיר, ולשמחתנו די מהר מצאנו את אלכס שהסכים לקבל אותנו.

המוסך של אלכס התגלה כחצר גרוטאות (החצר הזכירה לנו את חצרו של ראובן השיפוצניק, ידידינו מתחילת הדרך) 

בעוד אלכס בעצמו הוא בחור בשנות השלושים לחייו, עם מבטא דרומי כבד, שלא מפסיק להשתמש בביטויים כמו ya men, what the fuck - וכמובן ya'l. בקיצור מתאים לכל הקלישאות על טקסס והדרום. אלכס התחבר עם המחשב שלו לאוטו, חיזק כמה ברגים, פשפש קצת במנוע ומתחת לאוטו ופסק- אין בעיה עם משאבת הדף, הנה, הנורית הצהובה כבר לא דולקת. לאחר שנפרדנו מכמה דולרים על הבדיקה והחיזוקים שעשה, שלח אותנו לדרכינו.

אנחנו כבר מתחילים לקוות שיצאנו בזול. עד שעצרנו לרגע לקנות משהו. איך שהתנענו את הרכב מחדש- הנורית הצהובה שלנו חזרה! החלטנו להשתמש בעצה מס' 2 של המוסכניק מהבוקר ולהיכנס לחנות חלקי חילוף לבדיקת מחשב. הפלא ופלא, האבחנה שלהם: צריך להחליף את משאבת הדף הידועה מהבוקר...

סיכמנו עם אלכס שנקנה את המשאבה והוא יחליף אותה.

מכיוון שהשעה כבר 16:00, החלטנו לנצל את השעות שנותרו לסיבוב בעיר ולטפל בהחלפה למחרת.

התחלנו בשוק המקסיקני, שמסתבר שנסגר בדיוק כשהגענו. המשכנו לכיכר המרכזית ליד הקתדרלה היפה

ולטיילת לאורך הנהר. מסתבר שכל מרכז העיר נמצא בשיפוצים, בנוסף-אירע מזלנו ודווקא השבוע החליטו לרוקן חלק מהנהר שמתפתל לו במרכז העיר (עושים את זה פעם בשנתיים).

נוסיף על כל אלה את החורף והקורונה המשתוללת- וקיבלנו עיר ריקה למדי... 

בכל זאת התרשמנו שהעיר מאוד נחמדה. בדרך חזרה לאוטו עוד הספקנו לחזור לכיכר המרכזית ולצפות ב"סאגה"- עבודת וידאו של אמן מפורסם בן העיר, שמוקרנת על קירות הקתדרלה. ממש חביב

כשחזרנו לאוטו (בערך ב-20:30), קיבלנו טלפון מאלכס שלנו, בו הוא מבשר לנו שהוא נמצא כל הלילה במוסך והוא מעדיף שנביא את האוטו כבר עכשיו, הוא יחזיר אותנו לקראוון שלנו. בקשה קצת הזויה בשעה זו של הלילה, אבל זרמנו.

יום ד' 26.1

לקראת הצהריים אלכס הגיע לאסוף אותנו לאחר שסיים להחליף את המשאבה. בדרך הוא מלחיץ אותנו בתיאורים של מצב החלודה ברכב, וכן במצב המחפיר לטענתו של בולמי הזעזועים. לאור הניסיון של אתמול, החלטנו לכבות את הרכב ולהדליק שוב. כמה מפתיע- הנורית שוב איתנו. אלכס שוב מתחבר עם המחשב, בודק, מסתכל- ומתייאש. לטענתו אין סכנה שניתקע, אבל הוא לא מצליח להבין why the faking  המנורה נדלקת. בקיצור, אנחנו מוצאים את עצמינו בחזרה בנקודת ההתחלה, עם נורית אזהרה דולקת, וקצת עניים יותר. לפחות יש לנו משאבה חדשה!

הרהור רוחני קטן (בכל זאת אנחנו מפרדס חנה כרכור): התפקיד של משאבת הדף הוא לשמור על האיזון בין הסולר, לנוזל מיוחד שמוסיפים לו, ולאוויר. כאשר האיזון מופר- הרכב נוסע פחות טוב. האם הנורית הצהובה שממאנת להיכבות אומרת משהו על האיזון שלנו? בין הטיול לחיים, בין הביחד ללחוד, או כל מיני איזונים אחרים שאפשר לחשוב עליהם...  יאללה, מוזמנים לעוף על התשובות.

מאוכזבים במידת מה, שמנו פעמינו לכיוון מרכז העיר. עברנו שוב בשוק המקסיקני שהפעם עדיין פתוח. שוק צבעוני במיוחד, תיירותי להחריד, ויקר בהתאם.

המשכנו למבצר אלמו- הסמל של סן אנטוניו, 

שם למדנו קצת הסטוריה:

הראשונים שהגיעו  לטקסס (אחרי האינדיאנים הילידים כמובן) היו מיסיונרים ספרדים, שאחד מהם הקים את מבצר המסיון אלמו. במאה ה-19 טקסס הייתה תחת שלטון מקסיקו, והייתה לה אוטונומיה גדולה יחסית לניהול ענייניה. כשעלה לשלטון במקסיקו הגנרל סנטה אנה, הוא החליט שלא מתאימה לו העצמאות הגדולה של הטקסנים, והוא החל להפר את כל ההסכמים הקודמים. אנשי טקסס ניסו למרוד, וגנרל סנטה אנה הגיע עם גייסותיו לסאן אנטוניו. הטקסנים התבצרו במבצר אלמו, וכמו במצדה שלנו- החליטו שעדיף למות מלהיכנע. באופן לא מפתיע גם סופם של הלוחמים הטקסנים (כולל של אחרים מרחבי ארה"ב ואפילו אירופה שבאו לעזרתם) היה כמו של לוחמי מצדה... וגם כאן זה מתואר כסיפור גבורה הרואי שמדברים עליו עד היום. עולם מופרע, לא?

לאחר כמה חודשים הגיע לאזור גנרל יוסטון (על שמו העיר), הכניע את גנרל סנטה אנה, וטקסס הכריזה על עצמה כמדינה עצמאית. לאחר 10 שנים בלבד, הבינו כאן שמאוד קשה לספק את כל השירותים וההגנה הדרושה ע"י כמות אוכלוסייה קטנה שמפוזרת על פני שטחים נרחבים כל כך וטקסס הצטרפה כמדינה ה-28 לארצות הברית.

בחצר המבצר יש כמה עצי אלון עתיקים ענקיים ומרשימים.

המשכנו לשוטט בעיר, ונכנסנו לבניין המחוז- בניין יפהפה שבתוכו מצאנו מוזיאון קטן ומפתיע שמספר גם על ההיסטוריה של המחוז אבל גם על השיפוצים שמתקיימים היום בעיר והתכניות לעתיד.

קינחנו את היום בארוחת ערב במסעדה מקסיקנית שהמליץ לנו עליה (בצדק) המנעולן מאתמול, והתחלנו את היכרותינו עם המטבח המקסיקני שמאוד נפוץ בטקסס.

יום ה' 27.1

החלטנו לצאת קצת מהעיר, ונסענו צפונה לכיוון ה- hill country, מחוז היקבים המפורסמים של טקסס.  הנוף קצת משתנה, והמישורים מתרוממים לגבעות עגולות. עצרנו להסתובב בעיירה פרדריקסבורג (השם מרמז על המתיישבים הראשונים בעיירה שמוצאם מגרמניה), עירה תיירותית אבל מאוד חביבה.

אחת החנויות שמצאה חן בעינינו, הייתה חנות לכלי מטבח (חנה'לה, את היית חוגגת כאן). החנות ממוקמת בבית עתיק ומרובה חדרים קטנים, שכל חדר מלא בגד'טים ומוצרים בנושא מסוים- חדר לקפה, חדר לאפיה, חדר לסירים ומחבתות וכן הלאה. 

איתן התחיל לחפש כובע בוקרים, אבל אחרי שראינו את המחירים (100-150$) - החלטנו לוותר בינתיים על התענוג...

לטובת אוספי החביות (עמרי, שילה אולי עוד?) תמונה קטנה של סטנד חביות מהרחוב הראשי של פרדריקסבורג

המשכנו לנסוע בדרך היפה, לאורכה פזורים עשרות יקבים, ונכנסנו ליקב הקרן (horn vinery) לטעימות יין (בעצם 5 יינות) שבהחלט היו מעולים!

בהמלצתה של הבחורה מהיקב, נכנסנו לדיינר טיפוסי בעיירה בלנקו, שהיה מעולה, לאכול קצת בשר brisket  טעים ממש (איתן) ובשר טחון שאפילו חני מסוגלת ללעוס , עם צ'יפס ובירה, כיאה לטקסנים אמיתיים, אם כי חסרי כובע קאובוי.

יום ו' 28.1

על אוסטין בירת טקסס שמענו המלצות חמות, אז החלטנו לבלות בה את היום.

ביקרנו בבית הקפיטול של טקסס, בניין מרשים ביותר

הצטרפנו לסיור מודרך נחמד ביותר עם מדריכה בשנות השבעים לחייה שופעת סיפורים, ידע והומור מתובל בהרבה ציניות. שמענו הסברים על הבניין, ועל צורת הממשל במדינה. באופן בסיסי מסתבר שבכל מדינה יש את אותו מבנה ממשל שיש בארצות הברית כולה- בית נבחרים וסנאט.

לא ממש הבנו את ההבדל ביניהם ומה תפקידו של כל אחד (אורי בר"ן, אנחנו שוב צריכים את עזרתך בעניין...)

בחצר הקפיטול הוקדשה פינה צנועה מאוד להיסטוריה של השחורים בטקסס, חני מיד התנפלה על הטקסטים על מנת להיות פוליטיקלי קורקט

המשכנו לנקודת תצפית יפה על נהר הקולורדו החוצה את העיר. העלייה לתצפית כרוכה באי אילו מדרגות ששכנעו את חני שהיא חייבת להיכנס לכושר ומהר! אבל הנוף המשתקף מלמעלה מצדיק את המאמץ.

אחת הנקודות שמסומנות בכל מדריכי התיירים על אוסטין, היא חנות המגפיים של אלן. החנות ממוקמת באזור העתיק של העיר, אזור תוסס, מלא חנויות של מזכרות, חנויות יד שנייה, מסעדות ובארים. החנות עצמה היא ענקית, מלאה שורות שורות של מאות או אלפי זוגות מגפי בוקרים. 

כמובן שיש גם אזור שמוקצה לכובעי בוקרים, וחגורות עם אבזמי ענק. אפילו יש מוזיקת קאנטרי חיה שמנגנים במקום.

לא התאפקנו- ומדדנו. מה נאמר- נוח זה לא...

גולת הכותרת של הביקור באוסטין היה ללא ספק מועדון הריקודים Broken Spoke  !

הגענו בערך ב-20:00 ונכנסנו לאזור הריקודים. כל ערב מתקיים במקום שיעור בו המורה מנסה ללמד את המשתתפים איך רוקדים squer dance, (או בעברית- ריקודי ריבוע?). היא רוב הזמן יורדת על המשתתפים ומעירה הערות סקסיסטיות למדי לקול צהלת המשתתפים. מכיוון שלא השתתפנו בשיעור, יצא לנו לפתח שיחה עם זיניה ורונלד שישבו בשולחן הסמוך. זיניה ורולנד הם זוג בשנות השישים לחייהם, שנישאו לפני שנתיים (בנישואים שניים) ומאוד שמחים שהם מצאו אחד את השנייה, שניהם מאוד אוהבים לצאת ולרקוד, ומתכננים לטייל הרבה עכשיו שרונלד יצא לפנסיה. רונלד מספר על זיניה שהיא מאוד ידידותית, עד כדי כך ידידותית עד שהיא הלכה לרקוד חצי מהזמן עם בחור צעיר שהתיידדה איתו... רונלד לעומת זאת, כל הזמן ניסה להרגיע אותנו שנצליח לרקוד למרות שלא השתתפנו בשיעור, וניסה להסביר לנו איך הולכים הצעדים. נו, טוב זה לא באמת כזה מסובך- 2 לאט, ו2 מהר...  המחזה הכי מוזר היה בשעה 21:00  לפני שהלהקה החיה התחילה לנגן- הזמר הודיע שכל הופעה הם מתחילים בשבועה לדגל האמריקאי. כל הקהל נעמד ונשבע לדגל, בהובלת הלהקה! בקושי הצלחנו להתחמק מהעניין.

כשהתחילה סוף סוף המוזיקה, לא ויתרנו על ריקודים ברחבה -

איתן עסוק רב הזמן בלהוביל את הריקוד, וחני מנסה לשחרר ולתת לאיתן להוביל.

תודה רבה לרונלד על צילום הוידאו

בהמשך הערב זיניה אפילו הזמינה אותנו אליה הביתה, לישון איתם ולהישאר כמה שאנחנו רוצים, אבל סירבנו בעדינות לא לפני שהבטחנו שאם נישאר באזור אז נבוא לבקר אותם...

יום שבת 29.1

קפצנו לשוק הפשפשים המקומי של סוף השבוע. שוק ענק, של מאות דוכנים מסוגים שונים- החל מסוכן נדל"ן, דרך מתקיני מערכות למכוניות, וכמובן- אין סוף דוכני בגדים, כובעים וכמובן- מגפיים!

במסגרת הביקור בשוק איתן רכש לו חולצה טקסנית משובצת, חני טענה שהוא רכש אותה רק כי היה לו קר (בבירור שנעשה בהמשך התברר שהיא כרגיל צדקה). בנוסף הוא התחדש סופסוף באיזה כובע בוקרים.

חני לא התאפקה ושלחה את התמונה בקבוצה המשפחתית.

לא עבר רגע וקיבלנו תמונה מאמיר

עם כיתוב מתחתיה: "אבא בעוד שלושה חודשים בדרום ארה"ב"

בין לבין גם דוכני אוכל (מקסיקני בעיקר, כמו כל באי השוק כמעט- מוכרים וקונים גם יחד). קנינו פג'יטה (פיתה מקסיקנית כמו צ'פאטי, ממולאת בבשר ורוטב) וצפינו בלהקה (מקסיקנית כמובן) שמנגנת במרכז השוק.

קינחנו ב fanel cake – עוגת משפך- בצק נוזלי שמזולף לתוך שמן רותח לטיגון עמוק,  וטבול באבקת סוכר. מזכיר משהו? הטוויסט המגניב הוא שאבקת הסוכר מעורבבת עם קינמון- ממש שווה לנסות על הסופגניות בחנוכה הבא.

יום ראשון 30.1

בצהריים נסענו לאכול בדוכן שהיה סגור שראינו אותו אתמול בדרך. היינו חייבים לטעום, כי הבטחה כמו שכתוב על הדוכן: "הברבקואה (מה זה?) הטובה ביותר בעולם" חייבים לבדוק. חוץ מזה שיש לנו ניסיון טוב עם דוכנים מוזנחים עוד מלואיזיאנה.

הברבקואה התגלתה כבשר מפורק (אכן טעים במיוחד, למרות שאין לנו עדיין למה להשוות) שעוטפים אותו ב tortillas.

לקחנו גם טאמלס שעועית- מעין נקניק של שעועית עטוף בבצק רך שעשוי (אם זיהינו נכון) מאורז וקמח תירס,  ומבושל בתוך עלי בננה, ותוספת של סלסה ירוקה חריפה וסלט פיקו דה גאיו- עגבניות, פלפלים חריפים ובצל קצוצים דק. 

בכלל, לאט לאט אנחנו מבינים שלאוכל המקסיקני יש שמות רבים (פג'יטה, טאקו, טמלס, אינצ'לדה, טורטייה) אבל רובם מסתבר בעלי עקרון דומה- מילוי (בקר, חזיר, עוף, שעועית) מגולגל בבצק כלשהו...

היה אחלה!

אחר הצהריים נסענו שוב למרכז העיר סן אנטוניו. טילנו קצת בכפר האמנים וויליטה- אזור משוחזר שבמקור היה כפר קטן ליד מבצר האלמו, והיום הוא מלא בסדנאות של אמנים מקומיים,

קינחנו את הביקור בעיר בטיול על שפת הנהר, שבינתיים כבר חזרו ומילאו אותו במים, ובמרגריטה קפואה.

אין על החיים הטובים!

יום ב' 31.1

בימים האחרונים התחילה להתגבש אצלינו החלטה להישאר עוד שבועיים בסן אנטוניו. קודם כל לקראת סוף השבוע הולכת להגיע לאזור חזית קרה, הטמפרטורות הולכות לצנוח אל מתחת לאפס- ממש לא מוצלח לנסיעות ולטיולים. מעבר לכך- אנחנו רוצים להספיק לטפל בכמה עניינים טכניים, אולי להחליף את בולמי הזעזועים באוטו (מאז שאלכס קיטר לנו עליהם- התחלנו להרגיש את הקפיצות בנסיעה), לטפל במקרר שהסתבר שאנג'י יקירתינו החליפה במקרר ביתי רגיל שבניגוד למקררים מקוריים של קראוונים שמתפקדים גם על בטריות/גז, מתפקד רק כאשר הוא מחובר לחשמל, דבר שמחייב אותנו להצמד לקראוון פרקים שמספקים חיבורים כאלה. ובעיקר הבנו שגם אם נטיית ליבינו הטבעית היא לסוע בלי שום תכנון מוקדם, אנחנו חייבים להזמין מקומות קמפינג מראש, כי בפארקים הגדולים כמו הגראנד קניון ודומיו אין סיכוי להשיג מקום מעכשיו לעכשיו.

סיכמנו עם הפארק שנישאר כאן עד אמצע פברואר, ארגנו לעצמינו חיבור לאינטרנט מהיר, ואנחנו מתנחלים!

יום ג' 1.2.22

לפני שתגיע החזית הקרה שאמורה להגיע מחר- החלטנו לנצל מזג האויר המעולה לטיול רגלי בשמורת טבע בסביבות העיירה בנדרה.

שוטטנו בכמה מסלולים ברחבי השמורה, עלינו לכמה גבעות לתצפיות יפות (אמיר פרסמן, אתה היית גאה בנו, למרות שזה לא ממש טיפוס לתבור...) ובעיקר נהנינו מטיול רגלי רציני ראשון במסע שלנו!

איתן נסחב עם הרחפן כדי לצלם את הנוף. העסק עבד מעולה, והנה התוצר 

עדיין לא הפעלנו אפליקציות של מדידת מרחקי הליכה אבל... חני טוענת שהלכנו לא יותר מ 15 ק"מ ואיתן טוען שהלכנו כ- 20 ק"מ.

בבדיקת מרחקים בדיעבד- איתן צדק! לא רע לטיול יום הראשון, לא? ואפילו בלי שרירים תפוסים..

זהו, אנחנו כבר בעיצומו של גל הקור הגדול, נישתמע בהמשך כשנצליח לצאת מהשמיכה.