ממעיין Silver springs למעיין Waculla spring כוחנו עולה (או יורד?)

 

יום ה' 6/1/22

בהמלצת השכנים מהפוסט הקודם- שמנו פעמינו אל  Silver springs state park , המרוחק כ-3 שעות נסיעה לפי מפת גוגל. אנחנו מתחילים להבין שכל נסיעה של 3-4 שעות – לוקחת בפועל יום שלם כמעט. התארגנויות הבוקר (לאחר המקלחת וארוחת הבוקר) כוללות בדיקה שכל הדברים בארונות, כל הארונות סגורים היטב, סגירת הסליידים, התחברות לאוטו, התנתקות מהחשמל והמים, הרמת הרגליים של הקראוון, והכייף הגדול לסיום- נסיעה לתחנת הריקון של הביוב, תהליך שכולל ריקון המיכלים ושטיפתם. יצאנו בסביבות 10:30 לנסיעה. בדרך עוד עצרנו בחנות גדולה של ציוד קראוונים להשלמת הצטיידות וכמה ספרי מפות דרכים. כשהמשכנו, בערך בחצי הדרך ללא שום אזהרה, נכבה האוטו. איזה לחץ!!  איתן הצליח בקושי להחנות את המפלצת בשולי הדרך. בעודנו מתלבטים מה לעשות- איתן ניסה להתניע את הרכב, ולמזלנו הרב הוא אכן התניע. המשכנו בנסיעה, למרות ששלוות הנפש כבר התערערה, וכל הזמן הייתה הרגשה שההילוכים לא עוברים כמו שצריך...

הגענו כבר כמעט בשעות אחר הצהריים המאוחרות למשכננו החדש.

מאז שחנינו בחניון המפונפן עם הילדים של שי ועדי נכנסנו לחניוני state parks (חניוני המדינה).
פרט למחיר הסביר של חניונים אלה והמיקום שלהם בתוך שמורות טבע לא נכביר במילים, הסרטון יסביר למה אנחנו מעדיפים חניונים אלה.

הבעיה שאנחנו לא היחידים ששמנו לב ליתרונות שלהם, ואנשים מזמינים בהם מקום חודשים מראש. אנחנו כידוע לא מצטיינים בתכנון ארוך טווח, ונאלצים לקוות שמישהו יבטל, או לחליפין לתפוס חלקות שפנויות בימים בודדים מה שגורם לנו לפעמים "לקפוץ" מחלקה לחלקה באותו פארק (למי שזוכר- כל מעבר כזה מחייב את כל סיפור ההתארגנות לנסיעה מחדש, אפילו שמדובר בנסיעה של כמה עשרות מטרים...) הייתם יכולים לחשוב שהריינג'רים של הפארק היו יכולים להתאמץ ולנסות לסדר את הפאזל של החלקות קצת אחרת כדי שלא נצטרך לבצע את המעברים הללו. לדוגמא- גילינו שיש בפארק שתי חלקות ריקות. לאחר שביררנו עם הריינג'רית הסתבר שהן חלקות שנשארות ריקות בכוונה למקרה חירום אם יש בעיה עם אחת החלקות ה"רגילות". הישראלי הממוצע היה שואל: מה הבעיה לתת לנו להיות שם, ולהפוך את החלקה שלנו לחלקה למקרה חירום? לא לאמריקאים. הגמישות המחשבתית הזאת היא הרבה מעל ליכולות שלהם. בטח לא כשהם במדים או בתפקיד...

יום ו' 7/1/22

מעיינות הכסף הם מעיינות שיוצאים מהם כמויות מים אדירות כל שעה, אבל הם יוצאים מתחת לנחל גדול כך שלא ממש רואים אותם, רק קצת אדוות מים על הנחל.

הסתובבנו ברחבי הפארק כמה שעות.

בשעה 12:30 הגענו לתחנת השכרת הקנו מתוך כוונה לשכור לנו קנו ולשוט כמה שעות. מסתבר שאחרי 12:00 הם כבר לא מוכנים להשכיר ליותר משעתיים.. נו טוף, דחינו ביום את השכרת הקנו בינתיים הלכנו למסלול טיול בשמורה. 

אפילו פגשנו צב גדול. 

ועכביש..

יום שבת 8/1/22

וואו, איזה יופי!!!

תמיד אמרתי שאחת הבילויים האהובים עלי זה שיט בנחלים/נהרות/ים. מי שזוכר- הפטיש הזה כבר גרם לי כמעט להטביע  את מרבי וענתי בחצבני, לחזור על התרגיל עם מרבי בנהר הוואנגאנואי בניו זילנד, לתקוע את ענתי באותו נהר בקטע סוער במיוחד בקנו, ואפילו לשכנע את דלית וזאביק אפיק להתנסות (התנסות לא מוצלחת במיוחד) בשייט קיאקים בפיורד בנורבגיה...

שייטנו לנו חצי יום בקנו בנחל הכסף, נחל של מים צלולים, שמתפתל בתוך ג'ונגל יפהפה.

מסתבר שכאן צולם הסרט המקורי של "טרזן"

פגשנו מלא "חברים":

הראשונים שפגשנו-חבורה של manatees- תחש הנהרות או בשם העממי- פרות ים. חיות ענקיות (יכולות להגיע ל-600 ק"ג) שמגיעות בחורף לאזור המעיינות בגלל שהטמפרטורה יותר גבוהה במקום הנביעה. מידי פעם הן עולות לנשום אויר ואז שומעים מין נחירה/נשימה מוזרה..

בהמשך פגשנו מלא צבים וציפורים שמתחרדנים בשמש

כמה אליגייטורים (מי יודע מה ההבדל בין אליגייטור לקרוקודיל?)

פגשנו שוב כמה פרות ים. היינו ממש מעליהם והיה קצת מלחיץ לדמיין מה קורה אם אחד מהם מחליט לעלות לנשום ויהפוך אותנו בלי לשים לב..

הצלחנו לראות משפחת קופי בר גדולה ששיחקה בין העצים, לצערנו הצלחנו לצלם רק כמה מהם.

לסיום אפילו הצלחנו להעביר את הטלפון למישהי בקנו אחר שתצלם אותנו

בסיום השייט אסף אותנו שאטל לנקודת ההתחלה (מה חשבתם, שנחתור במעלה הזרם?)

יום א' 9/1/22

על Waculla spring  היה כתוב שהוא אחד המעיינות הגדולים והעמוקים ביותר בעולם, אז סימננו אותו כיעד האחרון שלנו בפלורידה. אין אפשרות קמפינג בתוך הפארק של וואקולה ספרינגס, אז הזמנו לנו מקום בקמפינג של העיירה הסמוכה ניו פורט. קמפינג קטן ופשוט- וזול בהתאם.

הגענו יחסית מוקדם הפעם, לא לפני ששוב קרה לנו התרגיל של הרכב שנכבה באמצע הנסיעה והתניע שוב אחרי כמה דקות...

אז לאחר שהתמקמנו והתנתקנו מהקראוון, החלטנו הפעם בניגוד למנהגינו, אולי כי הפארק נמצא ממש על הכביש הראשי, לנעול את הקראוון (ספויילר). נסענו מעבר לכביש ל- St. Marks National Wildlife Refuge   ולמגדלור ההיסטורי שלחוף הים. 

  

ביציאה מהשמורה פתאום ראינו מין פאב מקומי שלכבוד יום ראשון מנגנים בו מוזיקה חיה. החלטנו לעצור לבירה, ומצאנו את עצמינו בתוך מועדון פיס לגיל הזהב של דרום ארצות הברית- עשרות אופנוענים בני 60+, טיפוסים הזויים עם כובעי קאובוי ומגפיים שממש לא נראה ששמעו על מהפיכת מי טו... או אפילו על סיומן של שנות ה-50..

איתן יצא מיד למשימת צילום, שכמעט עלתה לו בחייו לאחר שאחד האופנוענים המפחידים התחיל לצעוק עליו שאסור לצלם פנים בלי רשות (על הזכות לפרטיות הוא דווקא כן שמע..)

כשהתחילה המוסיקה המקומיים התחילו לרקוד

לאחר כוס בירה אפילו הצטרפנו לריקודים. 

הריקוד מוקדש באהבה לענת, אסנת, בת, מילי, עדי, דנה וכל צוות המדור לאזרחים ותיקים בפרדס חנה כרכור!

ללא ספק חוויה אנטרופולוגית.

חזרנו לקראוון שלנו, וחני שפתחה את הקראוון- כנראה השאירה את המנעול במצב נעילה- ותלתה את המפתח בתוך הקראוון. בשלב הבא, מכיוון שעוד היה קצת אור בחוץ- החלטנו לצאת לנו לטיול רומנטי לנחל שזורם ממש ליד הקמפינג.

 רק מה- הפעם רק טרקנו את הדלת- טעות גורלית!

כשחזרנו מהטיול גילינו שהדלת ננעלה, והמפתחות של הקראוון והאוטו נעולים בפנים כמובן...

איזה מזל שעשינו מנוי ב-Good Sam- המקבילה האמריקאית ל"שגריר" עבור קראוונים. אחרי שעתיים ושלושה טלפונים, הגיע פורץ המנעולים ותוך דקה הדלת נפתחה.

באמצע הלילה, כשהתחיל גשם שוטף הודינו לו על הטיימינג. זה היה יכול להיות מאוד לא נעים אם הגשם היה תופס אותנו מחוץ לקראוון הנעול.. זו גם ההזדמנות האמיתית הראשונה שהקראוון שלנו עמד במבחן הגשם- והוא בהחלט עמד בו בכבוד. אפילו לא סימן לרטיבות בתוך הקראוון!

יום ב'-ג' –10-11/1/22

בשמורה של מעיינות וואקולה נוכחנו לדעת שגם כאן המעיינות נמצאים בתוך הנחל- כך שלא ממש רואים אותם..  הסימן היחידי לקיום המעיין היו 2 פרות ים שהבחנו בהם מהגדה. לצערנו הם היו רחוקים מידי לצילום, אז הסתפקנו בתמונות של ציפורים

ושל איתן בין הגזעים על גדת הנחל

בשמורה זו גם אין השכרת קנו, אז טיילנו קצת ביער בשמורה-

 

וחזרנו לקראוון.

מכיוון שכבר שילמנו על 3 לילות במקום, ולאחר שהבנו שאין הרבה לראות באזור- החלטנו לנצל את חצי היום שנותר ואת יום שלישי לסיים את מלאכת החלפת הרצפה של ראיין- בחדר השינה.

הפעם כבר הדבק הספיק להתייבש כך שמלאכת הקילוף של הלינוליאום שראיין הניח קצת יותר קשה.. וגם בגלל הצפיפות בחדר השינה חני לא ממש יכולה לעזור- אז איתן האלוף עושה את זה כמעט לבד! וחני מנצלת את הזמן לעדכן את הבלוג.

מחר בבוקר אנחנו עוזבים את פלורידה ושמים פעמינו למונטגומרי, אלבמה.

אורי בר"ן- זה השלב שבו אתה מוזמן לתת לנו שיעור בהיסטוריה אמריקאית- על הסיפור של רוזה פארקס והתנועה לזכויות האזרח.