ניו אורלינס, לואיזיאנה - החיים הטובים
יום שבת 15.1.22
לאחר 3 ימים "כבדים" באלבמה, יצאנו
לכיוון ניו אורלינס בלואיזיאנה. גם הפעם נכבה האוטו באמצע הדרך, ונדלק מחדש מיד.
שמנו לב שזה קורה בעיקר שמנסים לעקוף משאית... עוד משהו שנצטרך ללמוד מהמסע- להתגבר
על הצורך להשיג את מי שלידך, בעיקר אם הוא גדול וחזק יותר!
בדרך חלפנו כמעט בלי להרגיש דרך קטע כביש
במדינת מיסיסיפי, רק כדי לסמן וי, עברנו כמה גשרים גדולים,
הדרך התפתלה ליד חוף ים יפה והגענו לניו אורלינס עם החושך ולצערנו גם עם הגשם....
בהגעתנו לפארק בו הזמנו מקומות, הסתבר לנו שזה פארק שמיועד בעיקר
לאנשים שגרים שם באופן קבוע, משהו כמו אתרי הקראוונים של העניים שרואים בסרטים.
אבל כבר היה חושך, ולהתחיל לחפש משהו אחר בתוך העיר היה מוגזם בשעה הזאת, אז
איכשהו הצלחנו להשתחל עם המפלצת שלנו לחלקה הצרה והקצרה ביותר שהיתה לנו עד היום.
הבעיה היא שחני עומדת בחוץ עם הטלפון, מנסה לכוון את איתן לחלקה, והגשם לא הפסיק
לטפטף לאורך כל זמן הנסיונות. בתוספת הזמן של ההתארגנות וההתחברות אחרי החניה-
סיימנו את העניין רטובים למדי...
יום א' 16.1.22
מזג האוויר לא ממש האיר לנו פנים- הגשם אמנם נפסק אבל הטמפרטורות
צנחו, ובשילוב עם הרוח שנשבה היה ממש קררררר. אבל לא זוטות כאלו ירתיעו אותנו
ויצאנו באומץ להסתובב ברובע הצרפתי, האזור שבו הכול קורה. מסתבר שקורה, אבל לא ביום
ראשון ב-10 בבוקר... הרוכלים בשוק הצרפתי עדיין לא ממש התמקמו, הרחובות (היפים
והצבעוניים) עדיין די רדומים, הדבר היחידי שממש ער זו הרוח הקרה שלא מפסיקה לנשוב. זו כנראה הסיבה שאין לנו תמונות מהרחובות היפים, לא העזנו להוציא את הידיים
מהכיסים! אז החלטנו להתחמם בבית קפה, ולא התאפקנו והזמנו מופלטה. אוקי, זה נקרא
מופלטה אבל מדובר בסנדוויץ ענק (למזלנו הזמנו רק חצי), מלא בנקניקים וגבינות,
שמוגש ביחד עם מין רוטב שמזכיר רוטב צ'ילי מתוק חריף מעורבב עם שמן, שאמורים לטבול
בו פיסות מהסנדוויץ' כדי שיחליק בגרון. לא מזכיר בכלום את המופלטה שאנחנו מכירים
מהמימונה...
משהו על ניו אורלינס, לואיזיאנה- אוכל אלכוהול ומוזיקה:
ניו אורלינס הייתה הנמל הראשי דרכו הגיעו, בנוסף לרוב העבדים מאפריקה,
גם מהגרים רבים מאיזור הקאריביים. התרומה הקולינארית שהביאו איתם היא המטבח הקריאולי.
בנוסף התיישבו כאן באזור במאה ה-17 קבוצת אקאדיינים (או קייג'ונים כמו שקוראים להם
כאן)- והם הביאו את המטבח הקייג'וני. שילוב של שני המטבחים האלו הפכו את מדינות
הדרום ואת לואיזיאנה במיוחד לאזור בו האוכל נחשב לטוב ביותר בכל ארצות הברית.
בשני המטבחים מדובר באוכל מתובל במיוחד, בניגוד לטעמים הרגילים במטבח האמריקאי
שבואו נודה על האמת – תיבול זה לא הצד החזק שלו..
מי שמכיר את חני יודע, שגם בלי שיניים אמיתיות, היא לא תוותר על התנסויות
בטעמים חדשים ומוזרים. למזלנו גם איתן זורם עם הקו הזה, מה שמבטיח שיהיה מעניין..
ניו אורלינס, למרות שהייתה מרכז ענק ליבוא העבדים מאפריקה, ולקחה חלק
גדול במיוחד בעוולות שקרו כאן- בניגוד למונטגומרי, לוקחת את החיים בקלות. היא
הייתה המקום היחיד באמריקה שבו היה חוקי לאורך השנים לנגן ולהשמיע מוזיקה "שחורה" ולא
במקרה דווקא כאן התפתחו סוגי מוזיקה כמו הג'אז, הבלוז ועוד. בנוסף העיר ידועה בכמות
הגדולה של בארים ובתי קפה, בקוקטיילים המיוחדים שהומצאו בה, בנגני הרחוב הרבים
שבה, בקיצור- יודעים לחיות החברה בניו אורלינס.
לאחר סיבוב קצר ומקפיא לאורך גדת נהר המיסיסיפי שחוצה את העיר, נכנסנו
להתחמם בכנסיה הגדולה בכיכר ג'קסון. בדיוק הסתיימה שם תפילת יום א', אז איתן הצטרף
לתור של המתפללים שלוחצים את ידו של המטיף
כדי להכנס לאווירה, נכנסנו למרכז מבקרים של יצרנית וויסקי, למדנו (וטעמנו)
על המצאת הקוקטייל "אזרק". בדרך חזרה נעמדנו לצפות בהופעת רחוב בכיכר
ג'קסון.
ליד הכיכר יש בית קפה ידוע, קפה 'לה מונד', שידוע ב-'ביגנטס' שלו-
גרסה מיוחדת של סופגניות קייג'וניות. רצינו להיכנס אבל היה שם תור מטורף של אנשים
קפואים, אז ויתרנו..
קינחנו את היום במסעדה, בה טעמנו את ה"גמבו"- מרק אופייני
לדרום ארה"ב, סמיך, מרוכז מאוד ומלא כל טוב. אפשר לבחור בגרסה של עוף עם נקניקיות, או
בגרסה של פירות ים ושרימפס. כמובן בליווי קוקטיילים אלכוהוליים. בדרך חזרה לאוטו
עברנו בפעם הראשונה ונכנסנו לאוירה של רחוב בורבון- רחוב הברים של הרובע. הרבה
אלכוהול ומוזיקה, מלא הופעות חיות, בקיצור- שמח!
יום ב' 17.1.22
התחלנו את היום ברובע הגנים- שכונה מהמאה ה-18 של בתים ענקיים
ויפהפיים עם חצרות גדולות, בה גרה (עד היום?) האליטה של ניו אורלינס.
כדי לאזן- מיד נסענו משם ל"טרמ'ה"- השכונה של השחורים.
שכונה עם בתים צבעוניים (צנועים בהרבה מהבתים ברובע הגנים)
אכלנו ארוחת צהריים במסעדה שכונתית (חני הפעם הלכה על גמבו פירות ים
מצויין, איתן על עוף מטוגן) עברנו במוזיאון קטן של אמנות אפרו-אמריקאית, וחזרנו
לרובע הצרפתי להופעה של BRASS BEND שהזמנו
לה כרטיסים מראש. בדרך עוד הספקנו לעבור בקפה 'לה מונד' מאתמול ולקנות לנו 3
ביגנט- שהתבררו כסופגניות לבן ממוצעות, עמוסות בבערך קילו של אבקת סוכר. בואו נגיד
שאלו של יעל רוט ברקאי בחנוכה עולות עליהן עשרת מונים...
ההופעה התקיימה במועדון האגדי Presservation Hall,
שאפשר לראות שלא השתנה מאז שנפתח בשנות השישים של המאה שעברה:
ההופעה נגמרה כבר ב-18:00 בערב, אז המשכנו
משם לבילוי המקובל בניו אורלינס- עברנו מבר לבר, שתינו קוקטיילים (כולל קוקטייל
ה"הוריקאן" שהוא קוקטייל הדגל של העיר) ושמענו מוזיקה מעולה.
יום ג' 18.1.22
את היום האחרון בניו אורלינס התחלנו במוזיאון
הג'אז. אם שמתם לב- כדי להישאר נאמנים לאווירת ניו אורלינס- לא נכנסנו למוזיאונים
"היסטוריים", רק של אלכוהול אמנות ומוזיקה.
עברנו שוב בשוק הצרפתי רק כדי לגלות שבאמצע
השבוע הוא עוד יותר רדום מבסוף השבוע. משיחה עם אחד מבעלי הדוכנים (שהגיע לכאן
מעמק הסיליקון ב-2008, ומאוד מבסוט מהמעבר) הבנו שהקורונה ומיעוט התיירים בהחלט
נותנים את אותותיהם.
בילינו את המשך היום בשיטוט לגדת הנהר,
משם המשכנו להצטייד בקצת בגדים חמים במרכז קניות אאוטלט גדול וריק למדי (היחידים שפגשנו בו הם כמה חבר'ה ישראלים שניסו למכור לנו מוצרי טיפוח. נעם, זה מזכיר לך נשכחות?) חזרנו דרך הרובע הצרפתי לפרידה. נכנסנו לאכול משהו (תבשיל
פירות ים מוקרם(חני) ו-אורז עם שעועית (איתן כמובן) במזנון מקומי. המוכר, כבן 60,
סיפר לנו שהיה בישראל במסגרת שירותו בחיל הים האמריקאי בשנת 1979, ומכיוון שהיה
במקור בעל סטודיו לצילום, הטילו עליו לצלם פגישה משולשת שהתקיימה בחיפה בין משה
דיין, בגין וסאדאת במסגרת הסכמי קמפ דיויד! לא ברור לנו כמה מכל זה נכון וכמה
קוקטיילים הוא שתה מאז- אבל הסיפור נחמד.
בינתיים, הפוסט של ניו אורלינס מנצח(עם כל הכבוד לרוזה פארקס... ויש כבוד! וגם למתחרה הנוסף -התיאור דקדקני של ריקון מיכלי הביוב....)
השבמחקניו אורלינס בהחלט נראית מקום שכדאי להגיע אליו ומופעי הג'ז נשמעים נהדר! ואפשר ממש לדמיין את חמימות האלכוהול המתפשט בגרון. המשך בילוי נעים. נראה שאתם פוגשים מיני אמריקות ואמריקאים...
פעם נפתח בלוג בשם הזה... ומאז זה נשאר
מחקמי זה?
מחקחשבתי שזה רמז עבה... דלית כ.
מחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק