מונטגומרי, אלבמה-שיעור בהיסטוריה אמריקאית והרהורים על טבע האדם

 יום ד'- שבת 12-15/1/22

החלטנו לנסוע צפונה למונטגומרי אלבמה, למרות שהיא לא ממש על הדרך, כי אי אפשר בלי קצת היסטוריה אמריקאית. סוף סוף יצאנו מגבולות פלורידה. למי שמתעניין-האוטו שוב נכבה ונדלק. נכנסנו למוסך בו התברר לנו סופית שכל עצירה לתקן את הבעיה תיקח לפחות 10 ימים, והוחלט ביחד עם המוסכניק שכל עוד זה קורה אחת ליום- כדאי להמשיך עד למקום בו יוכלו לטפל במקום או לחליפין נרצה לעצור במקום לשבועיים..

קצת רקע-

מונטגומרי היא עיר הבירה של אלבמה. היא הייתה מרכז גדול של סחר בעבדים במהלך המאה ה-17 וה-18. בה הושבע הנשיא הראשון של הקונפדרציה (מדינות הדרום) כאשר התנתקו מארצות הברית, המהלך שהוביל למלחמת האזרחים. לאחר המלחמה ושחרור העבדים התקיימה בה (כמו בכל ארצות הברית ובעיקר במדינות הדרום) מדיניות הפרדה למשך כ-100 שנה, ובה גם פרצה שביתת האוטובוסים הגדולה שפתחה את המערכה של התנועה לזכויות האזרח בהנהגתו של מרטין לותר קינג ג'וניור, לביטול ההפרדה הגזעית, באוטובוסים בבתי הספר, ברישום לספר הבוחרים ובכלל.

היה אפשר לצפות מעיר בירה של מדינה, בה אירעו כל כך הרבה אירועים היסטוריים, שתהיה מרכז תוסס של תיירות. בפועל מצאנו עיר מנומנמת במיוחד, הרחובות בה ריקים מאנשים גם במרכז העיר.

יום ה' 13.1.22

התחלנו בביקור בכנסיה המפורסמת של ידידינו מרטין לותר קינג ג'וניור, אבל היא הייתה סגורה אז הסתפקנו בצילום מבחוץ. 

הצטלמנו ליד הפסל של רוזה פרקס בכיכר המרכזית, 

ומשם הלכנו למוזיאון של רוזה פרקס- ולמדנו קצת על הסיפור שלה.

לפי חוקי ההפרדה באוטובוסים, הלבנים היו יושבים בקדמת האוטובוס, והשחורים מאחור. היה נהוג שבמקרה שהמקומות הלבנים היו מתמלאים- השחורים היו מפנים להם את מקומם גם אם זה היה במקומות של השחורים.

רוזה פרקס היתה תופרת שחורה, שהיתה גם פעילה בתנועה לזכויות האזרח. בדצמבר 1955 היא לא הסכימה לפנות את מקומה באוטובוס, גם לאחר בקשה מפורשת של הנהג (הלבן כמובן) ונעצרה. בעקבות מעצרה- התחילה שביתה בה כל השחורים לא עלו על אוטובוסים במונטגומרי במשך 382 יום, שביתה שבעקבותיה החליט בית המשפט העליון של ארה"ב שחוקי ההפרדה באוטובוסים נוגדים את החוקה.

רוזה הייתה כנראה אישה אמיצה במיוחד בזמנה - אבל המוזיאון על שמה די ילדותי ומיושן. בכל זאת- ביחד עם החומר שאורי בר"ן שלח לנו- הצלחנו ללמוד קצת עליה ועל התקופה.

לאחר כל ההיסטוריה הזאת היינו חייבים לאכול משהו- אז נכנסנו לאויסטר בר נחמד.

לאחר שראינו את התפריט לא התאפקנו והזמנו למנה ראשונה עגבניות ירוקות מטוגנות- 

הזקנים שביניכם בטח זוכרים את הסרט הנחמד בשם הזה. אחר כך החלטנו להמשיך בקו של רוזה פרקס ולהיות אמיצים במיוחד, ולקחנו צדפות בגריל. האמת- לא רע. 

אחרי שיחה, עם תמרה המלצרית

שבאופן יוצא דופן היתה מלאת הומור, והודיעה לנו שהיא בחיים לא תיגע בצדפות, כולל תיאור של מצב הצבירה הדוחה שלהן, היא הביאה לנו לטעום גם צדפה טרייה, שלא עברה שום בישול. 

מה נאמר- זה בהחלט החליק לנו בגרון (עם הרבה חזרת לבנה...).

קינחנו את היום בטיול על שפת הנהר, ממנו לפי השלטים הגיעו כל העבדים מנמל ניו אורלינס..

תראו איזה פינת תיקון וניפוח אויר נחמדה יש לרוכבי האופניים, כדאי להעביר להגר פרי יגור שתוסיף כאלו בשבילי האופניים שהיא מכריזה שתבנה..

 

יום שישי 14.1.22

התחלנו את היום בבית בו גר ג'פרסון דייויס- הנשיא הראשון של הקונפדרציה (מדינות הדרום הפורשות). המוזיאון הקטן די חביב, יש בו תצוגה של הבית כפי שהיה במאה ה-18, אבל גולת הכותרת הייתה השיחה עם המארח במקום- יליד מונטגומרי (לבן כמובן), שהסביר לנו שמלחמת האזרחים בכלל לא הייתה על שחרור העבדים, אלא על הזכות של כל מדינה לקיים את אורחות חייה וחוקיה לפי רצונה (כמובן שבמדינות הדרום הרצון היה להעביד את השחורים לנצח, אבל את זה הוא לא אמר..). לטענתו מדינות הצפון החוצפניות פשוט רצו להתערב במדיניות הפנימית של כל מדינה ולהשליט את דעתן על מדינות הדרום, מה גם שמבחינה כלכלית מדינות הצפון "חיו על חשבונן" של מדינות הדרום העשירות. הוא דיבר בכזאת התלהבות ושיכנוע עצמי, שהיה אפשר לחשוב שכדאי ממש להחזיר את הגלגל לאחור. כמעט השתכנענו, אבל אז המשכנו לשאר האתרים....

נכנסנו לאתר זיכרון לכל אילו שנרצחו במהלך השנים בשל היותם שחורים, או במהלך המאבק על שוויון הזכויות לכולם.

 אפילו הוספנו את שמינו על הקיר בו כל החותמים מתחייבים להמשיך את המאבק..

המשכנו למוזיאון ששוכן בתחנת האוטובוס הישנה של מונטגומרי ומוקדש ל "Freedom Riders"- לוחמי זכויות אדם שחורים ולבנים שלקחו חלק בנסיעות החופש: נסיעות באוטובוסים בין מדינות הדרום שהתארגנו כדי לבדוק את היישום של פסיקת בית המשפט העליון לגבי חוקי ההפרדה. הם נתקלו במקומות רבים וגם במונטגומרי באלימות מצד ההמון (כנראה גם הם חשבו כמו ידידינו מהבוקר, של"צפוניים" האלה אין זכות לבוא ולהתערב לנו בחיים...) בתמיכת המשטרה המקומית, ונעצרו באמתלות שונות.

אבל גולת הכותרת של מונטגומרי מבחינתנו, היה "מוזיאון המורשת". מוזיאון חדש יחסית המתאר באומץ רב את כל תולדות השחורים בארצות הברית: מחטיפתם מאפריקה (מעל 12 מיליון איש!), דרך המסעות באניות בהן מתו מיליונים, וכמובן 300 שנות עבדות מזעזעת, בהן לא נחשבו כלל בני אדם אלא רכוש, כולל ניתוק שרירותי בין בני משפחה, עונשים גופניים, מכירה וקנייה, אונס, וכמובן-עבודת פרך מצאת החמה ועד שקיעתה. הם לא מוותרים גם על מקומה של מונטגומרי כאתר סחר עבדים מרכזי, ואת העובדה שאלבמה כולה החזיקה ביותר עבדים מכל מדינה אחרת בארצות הברית. המוזיאון גם מכסה את 100 שנות ההפרדה הגזעית, והאפליה הקיימת עד היום, המתבטאת בענישת יתר במערכת המשפט ובאלימות המשטרתית נגד שחורים בכל רחבי המדינה.

יצאנו די בשוק, איתן טוען שהמוזיאון נותן פייט הוגן למוזאון ביד ושם.

לצערנו אסור לצלם כלום במוזיאון, אבל מי שמגיע לאזור- לא להחמיץ!